דף הבית >> ספריה >> רשימות >> חילוף תפקידים ודכאון


 
    באיזה אופן עוזרת הטכניקה של חילוף תפקידים בחילוץ מתפקיד הדיכאון?
על סמך ניסוי וטעייה במחלקת אשפוז יום בביה"ח גהה
 

מאת מאיה לאוב - עבודת גמר למכללת סמינר הקיבוצים, ב"ס ללימודים מתקדמים, המרכז להכשרת מטפלים בהבעה ויצירה. מנחות: רינה דודאי ועיניה ארצי.

 
 

 

"פעמים רבות יש בתבונת הגוף להאיר את ייאושה של הנשמה"
(מריון וודמן)




תוכן העניינים

הקדמה 

1. סקירה תיאורטית:
1.1 דיכאון
1.2 חילוף תפקידים 
1.3 על חילוף תפקידים בעבודה עם דיכאון

2. הצגת מקרה:
2.1 רקע : תיאור הקבוצה
2.2  התהליך הקבוצתי (וטעימות של חילופי תפקידים) 

3. דיון ומסקנות

ביבליוגרפיה 



הקדמה:

מחלת הדיכאון זכתה בכינוי "השפעת של מחלות הנפש" (אינגרם סקוט והאמיל,2009, ע' 230), בשל שכיחותה הגבוהה. שכיחות זו עניינה אותי משלוש סיבות: 1) כשהתבקשנו לבחור את נושא העבודה על פי הפרופיל הקבוצתי, הבחנתי מיד שהמכנה המשותף הגורף המאחד את כל חברי קבוצתי הוא הדיכאון. אצל חלק ניכר מחברי הקבוצה הדיכאון נלווה למחלות והפרעות נפשיות נוספות, אך אין אחד שלא חווה דיכאון. 2) השכיחות הגבוה של המחלה, תורמת לטשטוש קו הגבול שבין שפיות לאי שפיות, טשטוש שחשוב שיישמר בעיני. אני סבורה שקו גבול זה הוא שרירותי ונקבע ע"פ המוסכמות החברתיות והתרבותיות הרווחות ואינו חף מאינטרסים פוליטיים וכלכליים. לא פעם שמעתי מפי אנשי הקבוצה אמירות המקבעות את הדיכוטומיה שבינם "חולי הנפש", לבין ה-"נורמטיביים" שבחוץ. קטלוג שהוסיף הרבה סבל מיותר לחייהם וטרפד את תהליך החלמתם. היה לי חשוב לעזור לאנשים לראות עד כמה מטושטש הגבול, וכיצד כולנו מורכבים מאותם חומרים אנושיים ומנגנוני התודעה שלנו פועלים באופן זהה. עם טשטוש קו הגבול בין מחלה ובריאות נפשית מטשטש גם קו הגבול בין תפקיד המטפל ותפקיד המטופל, וגם על כך אני מברכת. עבורי טיפול טוב הוא יצירה הדדית של קשר משמעותי, ואמפאתי המתאפיין בחמלה אהבה והכלה. לשמחתי הרבה האיכויות האלו שרו בקבוצה והיוו מקורות הזנה הזורמים הדדית בין כל מי שלקח חלק בתהליך. 3) חווית הדיכאון לא פסחה גם עלי, ועל לא מעט אנשים קרובים לי. מהר מאוד התבהר לי עד כמה מהותי עבורי כמטפלת לחוות באופן אישי ואינטימי חוויות דומות לחוויות המצוקה של המטופלים, ועד כמה היוותה עבורי היכרות עם הדיכאון שער להבנת מצוקותיהם של המטופלים ואפשרה לי להתחבר איתם באופן עמוק.  דיכאון היא מחלה המשתרעת על פני סקאלה רחבה של סימפטומים המתבטאים בעוצמות שונות. לא חוויתי על בשרי את כל המגוון הסימפטומטי והמנעדים של מחלה זו, אך גם היכרות חלקית אפשרה לי בקלות להגביר בדמיוני את עוצמת הסימפטומים המוכרים לי ולהתחבר לחוויה בקבוצה. ההיכרות עם הדיכאון עזרה לי במיוחד משני היבטים: ראשית, היכולת לשאת את המצוקה שלי, אפשרה לי לשאת בלא קושי רב את חווית המצוקה בקבוצה. חווית הדיכאון בקבוצה לא איימה עלי, ועל כן יכולתי שלא לנקוט באלימות כלפי מטופלי בניסיון "לרפא" או "להציל" אותם ובכך לחזק את התחושה המקוננת בהם ממילא, שהדיכאון שלהם הוא בעיה שיש לתקן. שנית, מתוך ההתוודעות לדיכאון, ברי לי כי זהו תפקיד גמיש על אף שהוא נחווה לרוב כמצב של תקיעות. הוא גמיש בין היתר מכיוון שרובו מתהווה ב-"תוצרת עצמית". לא הסימפטומים של הדיכאון מדכאים את הנפש, אלא התגובה שלי אליהם. הסיפור שאני בונה אודותיהם הוא שמפיל את רוחי, וחוזר על עצמו עד שנשמע כמו תקליט תקוע. כשאני מכירה בכך, אני יכולה להפסיק את בניית הסיפור, ולצאת מהתפקיד. מובן שזה לא קל כמו שזה נשמע. לא קל לעקור מן השורש שום הרגל, אך מכיוון שהאיכויות המרפאות האנרגיה והרצון לצאת מהתפקיד, הן האיכויות שמדוכאות במחלה זו, זה קשה פי כמה. דיכאון הוא ללא ספק חוויה מייסרת, זוהי חוויית אובדן של איכויות רבות אך אפשר שלא לאבד את השיעור שלה.  השאלה שליוותה אותי לאורך השנה, הייתה כיצד להעביר את שני ההיבטים התרפויטיים הללו שגיליתי על עצמי לחברי הקבוצה. התשובה הלא היא- חילוף תפקידים! אינני מכירה טכניקה אפקטיבית ומזוקקת ממנה לביצוע משימה זו.  מן ההיבט הראשון זוהי טכניקה העוזרת להסיר את המחיצות בדרך להבנה ואמפתיה הקיימות בנו באופן טבעי וספונטני האחד כלפי השני. מן ההיבט השני היא יעילה מעין כמוה ליצירת חוויה גופנפשית של יציאה מתפקיד, וחזרה אליו מעמדה שלמה ובוגרת יותר. 
בשנת ההתמחות בגהה העמקתי חקר בנבכי התופעה המכונה דיכאון, העמקה שהייתה כואבת אך גם מזינה ומעשירה. אני מרגישה שכתיבת עבודה זו, היא המשך של חקירה זו.  במהלך הכתיבה שבו והופיעו סממני הדיכאון ועיכבו את התקדמות הכתיבה. עם זאת הכתיבה לימדה אותי רבות, הן ברמת התכנים והן בעומק ההיכרות עם מנגנוני התודעה שלי. 
כולי תקווה שעבודה זו תספק עניין בעבור הקורא כפי שהיא סיפקה עבורי.


סקירה ספרותית- היסטורית:

דיכאון:

בסקירה זו ברצוני לשרטט ציר של התפתחות דיאלקטית בין תפיסתן של מספר גישות פסיכולוגיות לגבי מחלת הדיכאון:  בקוטב אחד של הציר הדיאלקטי נמצאות הגישות האינטרַהפרסונאליות העוסקות בפנים הנפש, ובקוטב המנוגד עומדת הגישה ההתנהגותית הטהורה המדגישה את ההתנהגות החיצונית. "אחדות הניגודים" או הסינתזה בין שני קצוות אלה משתקפת בגישה האינטֵרפרסונאלית המדגישה את האינטראקציה בין אנשים ובין פנים לחוץ. לא אגע בגישות רבות הניצבות לאורך הציר,אלא רק באלו שמצאתי אצלן התייחסות מיוחדת לנושא של דיכאון. להדגמת הקוטב התוך-אישי אביא את הגישה הרפואית-פסיכיאטרית וכנציג הגישה הפסיכודינאמית אביא את פרויד. כנציג הגישה של יחסי אובייקט אביא את אוגדן וכנציג הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית את בק מייסדה. בק מתקדם בתנועה הדיאלקטית לכיוון התיאוריות של יחסי אובייקט בעיקר בהתייחסותו לסוג של דיכאון המתהווה מתוך קשר של תלות. להדגמת הקוטב החוץ-אישי אציין בקצרה את הגישה הביהיוויוריסטית הטהורה. אסיים את הסקירה בתיאור הגישה האינטרפרסונאלית (המכונה לסירוגין גם אינטר-סובייקטיבית, ובין אישית) ששמה בזירת ההתרחשות של הדיכאון את מערכת היחסים בין האדם המדוכא לסביבתו. כנציגה הראשי אביא את ג'ימס קויאן, וכנציג נוסף את ארנסט בקר. אני רואה את הגישה הבין-אישית כתואמת במיוחד את רוח הפסיכודרמה. אני מוצאת בפסיכודרמה גישה הומניסטית המפתחת הן אצל המטפל והן אצל המטופל, איכויות של חמלה, יכולת ליצור תקשורת בריאה, אהבה, הקשבה, אמפתיה ועוד. כישורים אלו אני סבורה הם מאפיינים של קשר ולא של אדם פרטי.  חשוב לי לאזכר עוד גישה טיפולית אותה נמנעתי מלהציג, הנקראת MBCT- Mindfulness Based Cognitive Therapy. זו גישה שמתמקדת בעבודה עם דיכאון ומשלבת עקרונות של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ותרגול במדיטציה של "קשיבות" ((mindfulness . באופן אישי אני אמונה ומתאמנת כעשור בגישה הבודהיסטית לחקר הנפש. לא אציג אותה כאן כיוון שאין לה תפיסה מיוחדת אודות דיכאון. בהתייחס לציר הדיאלקטי היא נמצאת בתחום של הסינתזה, ואליה אתייחס מעט בפרק ג'.  ברצוני להדגיש שהציר ששרטטתי הוא על פי נטיית ליבי . אני סבורה כי פסיכודרמה הינה שיטה טיפולית המאפשרת לכל מנחה להשתמש בתיאוריה פסיכולוגית ההולמת את נטיית לבו, וטוב שהמטפל יכיר את הגישות הטיפוליות השונות, על מנת שיוכל להתאימן גם לנטיות לבו של המטופל. חשוב לדעתי שמטפלים יכירו במידה זו או אחרת של התעמקות ספקטרום רחב של גישות טיפוליות. כיוון שכל גישה מאירה חלקים שונים על במת הנפש, בין אם זו נפש אינדיבידואלית או נפשה של קהילה.

הגישות התוך אישיות, (התזה):

הגישה הרפואית- פסיכיאטרית:
                    
זוהי גישה המציגה את הדיכאון במסגרת "מודל המחלה" על פיה אין הבדל משמעותי מבחינה אטיולוגית בין מחלות גופניות לנפשיות שכן גם הנפשיות סיבתן היא פיזיולוגית. בסקירה זו אתייחס רק לדיכאון החד קוטבי . הגישה הרפואית מגדירה דיכאון דרך ההיבטים הסימפטומטיים שלו: על פי ה-  DSM-IV (2000) ישנם תשעה סימפטומים אופייניים לדיכאון וקיומם של לפחות חמישה מהם מספק אבחנה של דיכאון מאג'ורי:  1. מצב רוח דיכאוני  2. ירידה מופחתת בעניין או בהנאה מכל פעילות או כמעט כל פעילות במשך רוב היום.  3.עלייה או ירידה במשקל ללא ניסיון מכוון או אובדן תיאבון . 4. הפרעות  בשינה המתבטאות בחוסר או עודף שינה  5. עצבנות פסיכו-מוטורית  6. עייפות או אובדן אנרגיה  7. תחושות חוסר ערך או אשמה 8. יכולת מופחתת לחשוב או להתרכז וחוסר החלטיות 9. מחשבות חוזרות על המוות.
כיום הגורם התורשתי מוערך כ -30-40% ממקור המחלה. הדיון בצדדים הגנטיים, הכימיים והביולוגיים של המחלה הוא רב היקף ולא אוכל להיכנס אליו, על אף שהוא דיון מהותי מאין כמוהו וההתפתחויות בתחומים אלו יכולות לשנות בצורה דרסטית את איכות חייהם של הלוקים במחלה. מחברי הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה", שהפך לאורים ותומים, מברכים על החלפת הסיווג של הדיכאון מ"הפרעה אפקטיבית"((Affect disorder "להפרעת מזג"Mood Disorder)  ).  מזג- מציין את   "הרגש הממושך, הבסיסי,העמוק והקבוע, הצובע את החיים הנפשיים ואת תפיסת העולם של האדם על עצמו, על סביבתו, עברו ועל עתידו  "  (אליצור,טיאנו,מוניץ ונוימן 1998, ע' 187). לעומת האפקט ה- "מסמן את הרגש החולף והמידי המבוטא בהווה וניתן לתצפית בהתנהגות, בטון הדיבור ובהופעה " (שם). החלפת האפקט במזג הנתפס כאפיון קבוע נראית לי מחשבה מזיקה. למיטב הבנתי "מזג רוח" כמו מזג אוויר, הוא מצב הנתון לשינוי תדיר, והקטלוג של הדיכאון כהפרעת מזג, מקבע את האדם בתפקיד "הדיכאוני".  הסיווג הקודם של הדיכאון כאפקט היינו מצב רוח עונתי חולף, מאפשר התייחסות יותר בריאה לתנועה אפשרית של כניסה ויציאה מתפקיד "הדיכאוני". הפרק על הדיכאון בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה",  נפתח בציטוט:    "להפרע במצב הרוח מתלווים סימפטומים נוספים בתחום הקוגניטיבי, התנהגותי, הפרצפטיבי, הפסיכופיסיולוגי והבין אישי. " (שם, ע' 181). טמונה פה ההנחה שהפרעה במצב הרוח היא תופעה שניתן לזהותה כעומדת בפני עצמה  בנפרד מן הסימפטומים הנוספים.  לעניות דעתי אין תופעה שנקראת "דיכאון" מלבד אוסף זה של סימפטומים, הוא ההפרע במצב הרוח ותו לא. באנלוגיה להייקו של מורה הזן מן המאה השלוש עשרה "איהיי דוגן" : " אין זאת כי הדובדבן פורח באביב, פריחת הדובדבן היא האביב" . אני סבורה שמהנחה זו אודות ההפרע במצב הרוח, ניזון אופן ההתייחסות המזהה אנשים עם המחלות שלהם  במקרה זה דיכאון. כך נוספת למילה "דיכאון" משמעות רבת משקל, שכולה לדעתי פיקטיבית ומיותרת. אילו מטפלים היו מתייחסים למטופליהם החולים בדיכאון, כאנשים הסובלים מכיוון שהם בקושי ישנים, אין להם תיאבון, מחשבות הרס עצמי מייסרות אותם, ולעיתים הם שוקלים לשלוח יד בנפשם, היה ברור אני מאמינה שהמדובר בפשטות בסבל אנושי מוכר במידה זו או אחרת. תוספת פיקטיבית זו היא שנחווית ע"י הדיכאוני כצבע אחיד הנמרח על פני כל היבטי החיים ועל פני שלושת הזמנים, המכסה על גווניה הרבים של המציאות. והיא שמאפשרת לממסד הפסיאטרי לחשוב שהמדובר בהפרעת מזג.
בעבר התייחסו אל סוגיו ומרכיביו השונים של הדיכאון כהפרעות שונות המובחנות זו מזו ואילו היום רואים אותם כמצבים שונים על רצף אחד:  המרכיב הרגשי חוויתי, מתבטא במצב רוח קודר, עצבות, ייאוש, חוסר תקווה, איבוד עניין ואפתיה, אשם, בקורת ושנאה עצמית.  המרכיב הקוגניטיבי ,מתבטא באיטיות, קשיים בזיכרון בריכוז ובקשב,  הססנות, תפיסת עולם שלילית ופסימית, מחשבות אובדניות . לעיתים מופיעות גם מחשבות שווא היפוכונדריות ואפוקליפטיות, פחדים פוביים ומחשבות כפייתיות טורדניות. ביטחון עצמי והערכה עצמית ירודים.  המרכיב המוטורי-מוטיבציוני, מתבטא בקושי רב לבצע פעולות שגרתיות כמו אכילה ושמירה על הניקיון, הפחתה ברצייה, במוטיבציה, ביוזמה, ובקבלת אחריות. יש גם נסיגה מפעילות חברתית ומשפחתית. ההתנהגות הפסיכומוטורית ירודה ומעוכבת, הדיבור איטי, תנועות הגוף כבדות, ובמצב הקיצוני הקטטוני החולה שוכב במיטה בלי לזוז ולדבר. המרכיב הפסיכו- פיזיולוגי, מתבטא בעייפות קיצונית , כבדות בגוף, חוסר מרץ , כאבי ראש וכאבים בבטן ובחזה. קיימת ירידה ניכרת בתיאבון, ואבדן משקל או לעתים  בולמוס אכילה. קיימות הפרעות בשינה ואופיינית התעוררות בשעות בוקר מוקדמות. יש ירידה בתשוקה וביכולת המינית. (אליצור ואחרים, 1998) . המודל הרפואי מציין כי   " תגובת הדיכאון מופיעה בדרך כלל במצבים הקשורים לפרידה מקבוצת ההשתייכות ובמיוחד מהאם, לניתוק ממות או לאבדן הקשר עמה   " (אליצור ואחרים,1998,ע' 182).  מכאן אנו למדים שגם התפיסה הפסיכיאטרית מייחסת חשיבות רבה לשאלה מה התרחש בזיקה המשפחתית-חברתית אלא שהיא משרטטת קו גבול מובחן בין גורמי המחלה למחלה. הסיבות לדיכאון יכולות להיות סביבתיות ובין-אישיות אך הסיבות הן לא המחלה. הדיכאון נתפס כמחלה של היחיד שיש לה סימפטומים ספציפיים. בדומה למודל הרפואי גם המודל הדינאמי, מודל  יחסי-אובייקט, המודל הקוגניטיבי-התנהגותי והמודל ההתנהגותי הטהור גורסים שהסימפטומים שייכים לאדם הבודד. בשונה מהמודל הרפואי המתעסק בסימפטומים של הדיכאון, המודלים האחרים מתמקדים בעיקר בסיבות לדיכאון.
הגישה הרפואית מבחינה בין דיכאון נורמטיבי לדיכאון פתולוגי : "  שאלת הגבול והמעבר אל התחום הפתולוגי נוגעת להבדלים בעוצמת ההפרעה האפקטיבית, במשכה ובאופייה, באפיוני המצוקה האישית המלווה ובמידת ההפרעה התפקודית  " (שם) .  במעבר בין ה-DSM III  ל- DSM IV נשמטה ההתייחסות להקשר בו מתהווה מצב הרוח השלילי של הדיכאון ואיתה נשמטה גם הקרקע מתחת להבחנה שבין עצב נורמאלי לדיכאון פתולוגי. מניסיוני במחלקה בגהה הפסיכיאטרית חילצה מסקנות רבות לגבי הטיפול התרופתי מתיאור הפאן המשפחתי-חברתי של המטופל .
ההבחנה בין עצב נורמאלי לדיכאון פתולוגי היא הבחנה שנותרה עד היום כהבחנה מכוננת בגישה הדינאמית ומקורה במאמרו החשוב של פרויד "אבל ומלנכוליה".

פרויד - אבל ומלנכוליה 

עם התיאוריה של פרויד אנחנו מתחילים לזוז מעט על גבי הציר לכיוון הסינתזה. פרויד, (2007) , מציג את הדיכאון אומנם כתופעה אינטרהפרסונאלית, אך כתולדה של מערכת יחסים. הוא ייחס את הדיכאון לאבל על אובדן אובייקט, בתהליך האבל האובייקט האבוד עובר הפנמה על חלקיו הטובים והרעים. האובייקט נתפס כנוטש מה שמעורר תוקפנות אצל האבל אולם ה"אני העליון" אינו מאפשר את הבעתה ולכן היא מופנמת. פרויד על אף שהיה רופא בעצמו, התעניין במה שקורה מאחורי הקלעים של הבמה בחלק הלא מודע בנפשו של האדם ולא רק בסימפטומים. שאלת המקור של המחלות ריתקה אותו והוא דימה עצמו לארכיאולוג של הנפש.  הקרדום בו הוא בחר לחפור במחלת הדיכאון, כפי שמעיד על כך שמו של המאמר, היא ההבחנה שבין אבל למנכוליה. הוא ראה במלנכוליה מצב של אבל לא מעובד שהפך לפתולוגי. האבל במלנכוליה לרוב על אדם קרוב אך לא בהכרח על אדם שמת. ייתכן שמדובר בפרידה קשה או שמדובר באובייקט כמו רעיון, מקום עבודה, בית, מדינה וכו'.  האלמנט המשמעותי הוא שיש אובדן של האובייקט כאובייקט של אהבה ושאובדן זה אינו מודע. אברהם, (1998, אצל אליצור ואחרים, ע' 190)  בן תקופתו וקולגה של פרויד, השלים את קו המחשבה של פרויד כשהניח שתחושת האובדן בקשר למאורע דחק בהווה אפילו מאורע מזערי, קשורה לאובדן טראומטי ולא מעובד משלבים מוקדמים יותר של החיים.  פרויד (2007),  מתאר את הדיכאון כך:     "ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא ברוח עכורה עמוסת כאב, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב, בעכבה הבולמת כל הישג וכן בפגיעה בתחושת העצמי. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתוכחות עצמיות ובגידופים עצמיים, והיא הולכת ומתגברת עד לציפייה מוטרפת לעונש. תמונה זו נעשית מובנת יותר כשלוקחים בחשבון שהאבל מפגין מאפיינים זהים, למעט אחד: באבל חסרה ההפרעה בתחושת העצמי, אך מלבד זאת הם זהים  ". (ע"מ  17). האדם האבל גם הוא עצוב מאד,ויכול לחוש חוסר אנרגיה, בעיות בתיאבון, איבוד עניין וכו', אולם על מאפיין אחד עומד ההבדל שבין אבל למלנכוליה והוא שהמלנכולי גם חש   " פגיעה יוצאת דופן בתחושת האני, כלומר התרוששות אני אדירה  ". (שם,ע' 20).   האדם האבל מתייסר אך הוא אינו שונא את עצמו. בניסיון לתור אחר סיבה שתספק הסבר להפרעה חמורה זו בתחושת הערך העצמי אומר פרויד:   "באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק, ואילו במלנכוליה באני עצמו הנעשה כזה   " (שם.) בעוד האדם האבל משוקע במה/מי שאבד לו וחש כמי שאיבד משהו יקר ערך, האדם המלנכולי אינו מתעסק בכך כלל, הוא עסוק כל כולו בהתרוששות הערך העצמי שלו. על כן פרויד קובע שבעוד באבל כל האספקטים של האובדן מודעים, במלנכוליה אובדן האובייקט אינו מודע כלל. גם אם המלנכולי יודע מי אבד לו, הוא לא יודע כלל מה אבד לו ביחס אליו.  פרויד ,(2007) שם לב שלמרות שהאדם המלנכולי חש עצמו שפל ובזוי הוא אינו מנסה להסתיר את פגמיו מפני הזולת אלא:   "{...} הוא מוצא סיפוק בהתערטלות עצמית {... } המלנכולי אינו מתבייש ואינו נחבא אל הכלים מכיוון שכל המעטות הערך שאותן הוא מבטא כלפי עצמו מופנות למעשה כלפי אדם אחר  " (ע"מ 22). הוא מנסה לפענח כיצד קרה שהזעם על אובייקט האהבה הפך לתיעוב עצמי והאגרסיות שהופנו כלפיו הפכו לתחושת קורבנות והתייסרות מלנכולית ? ואיך זה נחווה אובדן האובייקט כאובדן של האני ?  פרויד (2007) מבהיר:   "ובכן, אין כל קושי לשחזר תהליך זה. התקיימה בחירת אובייקט, כמו גם התקשרות של הליבידו לאדם מסוים. הזיקה הזו לאובייקט התערערה בזכות השפעתה של פגיעה או אכזבה ממשית שנגרמה לאדם על ידי האדם האהוב. {...} התקיימה כאן תוצאה שונה מהצפוי, {...} הטענת האובייקט התבררה כבעלת עמידות פעוטה, היא בוטלה, ואילו הליבידו הפנוי לא הותק אל אובייקט אחר, אלא הושב חזרה אל האני. אך שם לא זכה הליבידו לשימוש שרירותי, אלא שימש ליצירתה של הזדהות האני עם האובייקט הנטוש.  צלו של האובייקט נפל אפוא על האני, שעמד עתה, תחת שיפוטה של רשות מיוחדת  בתור אובייקט, בתור האובייקט העזוב. בדרך זו הומר אובדן האובייקט לאובדן של האני, והסכסוך בין האני לבין האדם האהוב הומר לקרע בין ביקורת האני לבין האני שהשתנה באמצעות ההזדהות.   ". (ע"מ 25-26).
האדם המלנכולי חש זעם כלפי האובייקט האהוב שנטש, אלא שזעם זה הוא קשה מנשוא. על מנת שלא לאבד את האובייקט כאובייקט של אהבה הוא משליך את זעמו על האובייקט כלפי עצמו ולכן שוקע בריטואל של הלקאה עצמית, בוז, ביקורת ואף שנאה עצמית. לכאורה, תוהה פרויד, ניתן היה לצפות שלאדם המלנכולי יהיה יותר קל מלאדם האבל להתיק את האנרגיה הליבדינאלית מהאובייקט המת, או האבוד, לקשר של אהבה לאובייקט חדש מכיוון שהוא אינו חווה כלל את האובדן, אך למעשה מתרחש ההפך מזה. דווקא העובדה שהוא אינו מודע לאכזבה המרה שהוא חש כלפי האובייקט שנטש מותירה אותו בלי יכולת להיפרד ממנו אנרגטית. לו היה יכול לכעוס עליו יכול היה גם להיפרד ממנו וליצור קשר חדש. פרויד מסביר זאת בכך שאצל האדם המלנכולי בחירת האובייקט התבצעה מלכתחילה על פי יסוד נרציסטי ולכן האנרגיה שנותבה להיאחזות באובייקט האהבה נסוגה בעת המשבר חזרה אל ה"אני", כשהיא מותמרת כהזדהות נרציסיסטית . העיסוק הנרציסיסטי המאפיין מלנכוליה הוא למעשה דרך לשמור על האהבה לאובייקט מבלי שיש צורך להיפרד ממנו.  פרויד מציין את האספקט הדו-ערכי של תהליך ההפנמה: הגורל הכפול של האדם הדיכאוני מתבטא מחד בתיעוב עצמי שהוא זעם שהופנה פנימה, ומאידך באלמנטים סדיסטים ומזוכיסטים של הנאה מהסבל של עצמו ומהסבל שהוא גורם לסביבתו. המלנכולי אינו יכול להכיל את הכאב ואת הרגשות הסותרים שהוא חש כלפי האובייקט שאבד לו ולכן חל פיצול בנפשו המתבטא כסכסוך בין חלק אחד של ה"אני" לבין ה"אני העליון" . על חצייה של הנפש נופל צלו של האובייקט בצורת סדיזם ההופך לסופר אגו המטיל מורא וזעם, וחצייה השני של הנפש נסוג להזדהות נרציסטית כדי לשמר את האהבה לאובייקט.  המלנכולי חווה כך קונפליקט בין הרצון לחיות ולהשלים עם כאבו על האובדן הבלתי הפיך, לבין הרצון להמית עצמו ולהצטרף לאובייקט האהוב. הוא חש את ערכו מרושש ומאמין שמגיע לו עונש מוות על אף שאינו יכול לומר על מה. על מנת לחמוק מכאב הפרידה הוא מעדיף להרוג את עצמו נפשית בגסיסה רבת ייסורים המלווה בכמיהה לאבד עצמו לדעת. לעומתו האדם האבל מכיר ומשלים עם מות האובייקט ובכך מצווה לעצמו את החיים. במקרים קיצוניים אם המלנכולי אינו פותר את הקונפליקט ע"י התאבדות, הוא עלול לעשות זאת ע"י גלישה אל הספקטרום הפסיכוטי. 

במונחים פסיכודרמטיים התיאור הפרוידיאני של האדם המלנכולי מתייחס לחילוף תפקידים שהתרחש באופן לא מודע בתיאטרון הפנימי של הפרוטגוניסט. באמצעות הטכניקה של חילוף תפקידים, ניתן לאפשר לפרוטגוניסט להעלות למודע את הכעס שמעולם לא ביטא כלפי האנטגוניסט. הכעס ישתחרר לא רק באמצעות מילים ודיבור, אלא גם באמצעות פעולת הגוף והקול שיכולה להביא לפורקן מלא. כמו כן, "אגואיים מסייעים" יכולים לשחק חלקי אישיות של הפרוטגוניסט והאנטגוניסט, ולעזור בהכלה של אפשרות החלקים המנוגדים של אהבה ושנאה לדור בכפיפה אחת. בתהליך הפסיכודרמטי סצנה של "מציאות עודפת" יכולה לתרום לאדם הדיכאוני לעשות את הפרידה שלא התממשה מהאובייקט שאבד לו. באמצעות פסיכודרמה יקל על הפרוטגוניסט לראות, כי מה שאבד לו הוא התפקיד שגילם האובייקט בחייו, היינו איכות מסוימת של קשר. אם על הבמה הפסיכודרמטית יוכל מישהו לגלם תפקיד המהווה עבורו משמעות דומה לזו שגילם האובייקט, אולי תוכל חוויה זו לתרום לו גם בחייו מחוץ לטיפול לפנות עצמו לקשר משמעותי חדש.

אוגדן- תיאורית יחסי אובייקט:

אוגדן (2002 ) טוען כי במאמר "אבל ומלנכוליה" ניבא פרויד את הגישה של יחסי האובייקט. לדעתו תפיסתו של פרויד את הדיכאון הייתה מהפכנית. בעולם הטיפול עד תקופתו של פרויד אמנם הייתה הבנה בסיסית שהאדם מושפע מן החוץ אך לא הייתה התייחסות למערכת הקשרים המשפחתית-חברתית-כלכלית בה הוא נתון. ע"פ רוב מזוהה פרויד עם העמדה של "פסיכולוגיה של אדם אחד"  על פיה מה שעובר בנפשו של המטפל ביחס למטופל איננו רלוונטי ואף יכול לפגוע בטיפול. הגישה של יחסי האובייקט מזוהה עם העמדה של "פסיכולוגיה של שני אנשים" אשר שמה דגש רב על הקשר בין המטפל למטופל. היא בוחנת את מה שעובר על המטפל כמקור מידע חשוב ביחס לעולמו של המטופל, ואת הקשר שנוצר בטיפול כמייצג את אופני ההיקשרות של המטופל בחייו הפרטיים. אוגדן מערער על הקיבעון שמייחסים לפרויד לעמדה הראשונה. לטענתו אדם שטבע מונחים כמו העברה והעברה נגדית, לקח בחשבון את מימד האינטראקציה בטיפול.  
בחרתי באוגדן כנציג העמדה של יחסי האובייקט לעבודה זו, בשל הקריאה המיוחדת שלו את אבל ומלנכוליה ברוח יחסי האובייקט. במאמרו קובע פרויד שדיכאון הוא תוצר של מערכת יחסים מעוותת אשר הופנמה והיא מופיעה כעת בנפשו של המלנכולי בצורת הסימפטומים הדיכאוניים. אוגדן הולך צעד נוסף וטוען שדיכאון היא מערכת יחסים הממשיכה להתקיים בתוך נפשו של האדם הדיכאוני. הוא מחלץ חמש נקודות מרכזיות מהמאמר של פרויד:  1) התת-מודע מארגן את עצמו סביב זיקה שהופנמה עם אובייקט ויוצר פיצולים בין חלקי אגו. 2) התת-מודע מחליף מערכת יחסים עם אובייקט במציאות במערכת יחסים מופנמת כדי להגן מפני כאב נפשי עז. 3) מערכת היחסים הפתולוגית של קשרי אהבה/שנאה כלפי האובייקט היא מערכת חזקה הכובלת את חלקי האובייקט המופנמים. 4) פסיכופתולוגיה של יחסי אובייקט מופנמים גוררת אשליה אומניפוטנטית של מחשבה המנתקת בין המציאות הפנימית לזו החיצונית.  5)  אמביוולנטיות ביחסי אובייקט מופנמים ולא מודעים קשורה לא רק בקונפליקט שבין שנאה לאהבה, אלא גם בקונפליקט שבין המשיכה להזדהות עם האובייקט המופנם ולרצון למות איתו, לבין הרצון להמשיך לחיות ולהשלים עם אובדנו של האובייקט.  לאור זאת, אוגדן רואה בפרויד האב הרוחני של קבוצת התיאוריות הפסיכואנליטיות המכונה "יחסי אובייקט" כיוון שהוא מתייחס  לחלקי אגו מופנמים שנותקו באופן לא מודע והתפצלו. פרויד הראה שהאדם בנוי ממערכת זיקות בין חלקי אישיות שחלקם מודעים וחלקם לא, והציע שחלק האני המזדהה עם האובייקט המופנם תוקף בעזרת הסופר-אגו את החלק האחר של האני שנותר בלתי מזוהה עם האובייקט. הסופר אגו במלנכוליה הפך לפתולוגי ולכן התיעוב העצמי שנולד מתקיפה חסרת רחמים זו הוא כה הרסני ומוביל להתרוששות האני.  אוגדן לעומת זאת סבור שכל חלק אגו ניזון ממערכת היחסים שטיב הזיקה שלה הוא האמביוולנטיות בין שנאה לאהבה. לדעתו לכל חלק אגו יש פאן שמזוהה עם האובייקט ופאן אחר שנותר בלתי מזוהה. בין החלקים הללו מתרקמת מערכת יחסים לא מודעת כאשר כל אספקט חלקי של האגו יכול להיות בריא או פתולוגי.  אוגדן מקבל את המהלך שפרויד תיאר אך הוא מבהיר כי הם מדגישים נקודות ארכימדיות שונות בהתהוות הדיכאון.  פרויד שם את הדגש על היותה של המלנכוליה מחלה נרציסיסטית אשר בשלה האגרסיות פונות במקום כלפי האובייקט כלפי העצמי, והאנרגיות הליבדינאליות במקום לפנות לאובייקט חדש מופנות גם הן חזרה פנימה אל העצמי. אוגדן לעומת זאת מדגיש את המימד הדיסוציאטיבי שבדיכאון. הוא שם את הדגש על ההתנתקות מתחושת הכאב והאובדן בדיכאון. המלנכולי מחזיק באובייקט האבוד על ידי הפנמתו והזדהות עמו, אלא שבכך הוא כובל עצמו לאובייקט שאינו קיים במציאות. אוגדן מתריע מפני קריאה שגויה ונפוצה של "אבל ומלנכוליה" המפרשת את פרויד כמי שגרס שמלנכוליה כרוכה בהזדהות עם הצד השנוא בהתייחסות האמביוולנטית לאובייקט האבוד .קריאה זו שגויה מכיוון שהיא חלקית משתי סיבות : 1. על פי פרויד המלנכולי מזדהה עם האובייקט כולו, אלא שההתייחסות האמביוולנטית לאובייקט גורמת למלנכולי לחוות פיצול בין חלקי האישיות השונים שלו, שלכל אחד מערכת רגשית ומחשבתית עצמאית. ישנו חלק אגו המזדהה עם הפאן האהוב באובייקט, ואילו החלק השנוא באובייקט, כאשר הופנם הצטרף אל הסופר אגו. את החלק הזה כינה פרויד; " צילו של האובייקט", כלומר הצד האפל יותר באישיותו של האובייקט,שנפל על האני. האובייקט לא הופנם באופן מלא ורב מימדי, על כל ההיבטים האנושיים מלאי החיות שבו. הוא הופנם כצל חיוור דו מימדי, שטוח מבחינת החוויה הרגשית. 2 . היא מחמיצה את הנקודה החשובה שפרויד הדגיש במאמר והיא: שחלק האגו שהזדהה עם הפאן האהוב הוא זה שעובר רגרסיה נרציסטית, רגרסיה זו היא שמיצתה את החקירה האנליטית של פרויד.  המלנכולי אינו יכול להתנתק מהאובייקט האהוב ואינו מסוגל לקבל ולהכיל את מלוא האימפקט הרגשי של האובדן, ולכן אינו יכול למשוך עם הזמן את אנרגיית האהבה שהייתה מוטענת באובייקט ולהעבירה לאובייקט חדש. הסיבה לכך היא שהוא לא צלח בינקותו את המעבר מאהבת אובייקט נרציסטית לאהבת אובייקט בוגרת שבה האובייקט נחווה כחיצוני לעצמי. לעומת האדם האבל המלנכולי מסוגל להתקשרות נרציסטית בלבד ביחסי האובייקט שלו. התקשרות שהמאפיין שלה הוא שהאובייקט מוטען באנרגיה רגשית שבמקור כוונה כלפי האני ולכן הוא נתפס כהרחבה של האני. מפאת טבעה הנרציסטי של התקשרות כזו המלנכולי אינו יכול לשמור על קשר בריא עם המציאות הכואבת של אובדן בלתי הפיך של האובייקט.  אוגדן כאמור לא שם את הדגש על ההפרעה הנרציסטית שהייתה שם מלכתחילה. הוא מדגיש כי הרגרסיה ממצב של יחסי אובייקט להזדהות נרציסטית, שהינה סוג של קשרי אובייקט בהם מתייחס הפעוט אל אובייקטים חיצוניים כהרחבה של העצמי, מתקיימת בשירות מנגנון הגנה דיסוציאטיבי. הרגרסיה היא צורת חמיקה מכאב שהוא חזק מדי מכדי שיוכל המלנכולי להתמודד איתו. על פי אוגדן לא רק הרגרסיה אלא יחסי האובייקט המופנמים עצמם נוצרו לשם חמיקה מהתמודדות עם הרגשת האובדן של האובייקט. כך האובייקט נחווה שנית באופן אומניפוטנטי כהרחבה של האני ואין לו קיום חיצוני משל עצמו. לכן על אף האכזבה מהאובייקט האהוב והזעם שמתעורר בעקבותיה המלנכולי אינו נדרש לוותר על יחסי האהבה כלפיו. ההזדהות עם האובייקט מונעת מן המלנכולי לחוות את הפרידה ממנו. כאשר אני האובייקט והאובייקט הוא אני, נעלמה תחושת האובדן. על החמיקה או ההימנעות מהתמודדות עם אובדן האובייקט, משלם המלנכולי את המחיר העצום של התרוששות כוחות החיים והערך של העצמי. התרוששות זו נובעת מכך שהמלנכולי עם הפנמת האובייקט ניתק עצמו מחלקים גדולים מהמציאות החיצונית. הוא איבד את הקיום הרב מימדי של עצמו,קיום טבעי למי שיחסי האובייקט שלו הם עם אובייקטים במציאות החיצונית. אוגדן ממשיך את הציר של מחלת הדיכאון שפרויד התחיל לשרטט. בקוטב אחד שלו נמצאת המלנכוליה ובקוטב השני הדיכאון הפסיכוטי. העמעם המכוון את התנועה על פני ציר זה הוא המנגנון הדיסוציאטיבי שבהתאם לעוצמתו נע אדם מקוטב אחד לאחר. ככל שהאדם נמנע מהתמודדות עם האובדן הוא נסוג יותר לקוטב הפסיכוטי. במצב זה יש ריבוי פיצולים של האגו ונוצרים יחסי אובייקט מופנמים מדומיינים ועל-זמניים המפצים באופן אומניפוטנטי על אובדן יחסי האובייקט המציאותיים. עולם פנימי דמיוני של יחסי אובייקט מחליף את המציאות החיצונית, חווית אומניפוטנטיות מחליפה את חוסר האונים, ותחושת אל- מוות מחליפה את קבלת קיומם של החיים והמוות . 

אהרון בק והגישה הקוגניטיבית-התנהגותית 

על פי אהרון בק, (1985) מי שנחשב לאבי הטיפול הקוגניטיבי- התנהגותי דיכאון נובע מסכמות חשיבה שליליות. תפיסה זאת מושתתת על הנחת היסוד שבני אדם יוצרים את תפיסת המציאות שלהם באופן פעיל. דפוסי ומאפייני החשיבה שלנו, והמסקנות שאנו מסיקים על פיהם קובעים את טיבו ואופיו של העולם הרגשי שלנו ומשפיעים על אופני ההתנהגות שלנו. המחשבה מתווכת בין המציאות החיצונית לרגשות ותחושות המולידות דרכי פעולה ותגובה. פעולת התווך אינה שיקוף פאסיבי של המציאות אלא פעילות פרודוקטיבית של פרוש המציאות. הקוגניציה מארגנת את ייצוגי חוויות העבר, והסכמה המחשבתית מאפשרת לאדם לסרוק, לקודד ולהעריך את מגוון הגירויים הפנימיים והחיצוניים ולבחור בדרך פעולה.
סכמה היא דרך מחשבתית לקטלג את שלל הגירויים המופיעים בפנינו, מגירויים פשוטים של החושים ועד תהליך מחשבתי רציונאלי מורכב. אנו נזקקים לסכמות שונות עבור מצבים שונים.  בק מציין שלושה דפוסי חשיבה פתולוגיים: מחשבות שליליות על עצמי, על העולם, ועל העתיד. שלישיה זו זכתה לכינוי "הטריאדה הקוגניטיבית השלילית של בק"   . קיימות מספר סכמות כלליות שהדיכאוני משתמש בחלקן או בכולן, וישנן גם התאמות אישיות שהאדם מייחס למשמעויות האירועים בחייו. יש אנשים המשתמשים בסכמות לתחזוק אחת או שתיים מזוויות הטריאדה בעוד אחרים מתחזקים את שלושת הזווית.  התרבות בלתי מבוקרת של מחשבות שליליות מסוג זה מובילה באופן בלתי נמנע לדיכאון וייאוש.
הסכמות האופייניות לאדם הדיכאוני הן:  תשומת לב סלקטיבית - שליפה סלקטיבית של תוכן שלילי מהזיכרון והתעלמות מתכנים חיוביים. לדוגמא; אדם אשר מתוך מגוון רחב של פידבקים שקיבל יתמקד רק בשליליים.   הכללה מוגזמת- הכללה ממקרה אחד לעתיד ולכלל האישיות. לדוגמא; אדם שפעם אחת בחורה ביטלה "דייט" איתו, ועבורו זו הוכחה לכך שהוא לא שווה ולעולם לא ילך לו עם בחורות.  הגיון רגשי - האמונה הבלתי מעורערת שההרגשה מהווה קריאה מדויקת של המציאות. לדוגמא; אם הדיכאוני מרגיש שמישהו לא אוהב אותו אין לו שום מקום לספק שמא זה לא כך.
ייחוס תופעות שליליות לעצמי – ע"פ הלוגיקה של הדיכאוני, כל מה שהשתבש בסביבה ובעולם השתבש כי הוא עשה משהו לא כשורה. האדם הדיכאוני יחוש אשמה על סבלם של אחרים גם כשלא הייתה לו כל יד בדבר.  הכול או כלום – האדם הדיכאוני סבור כי אם לא כולם אוהבים אותו הרי שהוא בלתי ראוי לאהבה, או אם הוא לא מצליח במשימה מסוימת הוא כישלון מוחלט בכל דבר.  אמונה קטסטרופלית -  האדם הדיכאוני חוזה פורענויות ביחס לעתיד האישי שלו, העתיד של אחרים ועתיד העולם ואינו יכול לקחת בחשבון אפשרויות שהן פחות הרות אסון.   הסקת מסקנות שרירותית –  לדוגמא; אם אדם לא התקשר לדיכאוני הוא יסיק שזה בגלל שהוא שונא אותו.  סכמות שליליות מופיעות לא פעם, כפירוש רטרואקטיבי של הצלחות מהעבר ככישלונות, או ייחוס מזל ומקריות להצלחות הנובעות מכישוריו ויכולותיו. לעומת זאת עבור הדיכאוני כישלונות יהוו עדות מובהקת של חוסר מסוגלותו ואפסיותו.  על פי הסכמות נקל בקלות לזהות את האלמנט הנרציסטי בדיכאון. קיימים גם מאפייני דיכאון נוספים כמו למשל עיוותים בתפיסת הזמן; תחושת האובדן של הדיכאוני מושלכת לגבי העתיד, הקושי הזמני נתפס כקבוע, מה שגורר פסימיות קשה וחוסר תקווה. האדם הדיכאוני רגיש באופן מיוחד למכשולים בפעילות לקראת מטרה. הוא נוטה לפרש הפרעות קלות כעצומות  והוא מפרש הערות של אחרים שאינן פוגעניות במיוחד כזלזול ופגיעה עמוקה. 
סכמות קוגניטיביות נשענות על אמונות בסיסיות שהוטבעו בגיל מוקדם, המכונות בפי בק "הנחות שקטות". אלו הן קדם הנחות הנמצאות ביסודן של כל מסקנה, הערכה, טיעון או אסטרטגיה לפיתרון בעיות.  האמונות הבסיסיות של האדם הדיכאוני הן תפיסות מוקדמות מעוותות, שלעיתים הן לגמרי לא רלוונטיות למתרחש באמת, ולעיתים הן תפיסות מוגזמות המעניקות משמעות שלילית לעצמי ולאירועים בעולם. לדוגמא; בחורה שבן זוגה לא התקשר אליה מסיקה מכך שהוא לא רוצה אותה יותר. סכמה דיכאונית זו היא דביקה ואובססיבית, ומשפיעה קשות על הלך רוחה כאשר היא גורמת לה לחוש חסרת ערך וחסרת כישוריים חברתיים. זוהי סכמה דיכאונית של הסקה שרירותית שהתפתחה בצילה של האמונה הבסיסית המוקדמת; שאם היא לא משמעותית עבור כולם היא לא יכולה להמשיך לחיות. עוד לפני שהסכמה ערכה את נתוני החוויה היא קיבלה תוכן שסונן על ידי הפילטר של "ההנחות השקטות". כלומר, החוויה בהווה מהולה כבר בייצוגים מחוויות העבר.  דפוסי חשיבה דיכאוניים המתאפיינים בחוסר גמישות, נוקשות מחשבתית, והיקבעות לחוקים ונורמות התנהגות, באים לידי ביטוי בשפה בשימוש תכוף במושגים כוללניים כמו: תמיד... אף פעם לא... כל ה...צריך...ומוכרח...  בבסיס דפוסים אלו יושבות אמונות בסיסיות כמו האמונה שצריך להיות מושלם, או האמונה של האדם התלותי שעל מנת לשרוד הוא זקוק לנוכחות מתמדת של אחרים בחייו. לאנשים בעלי נטייה זו ע"פ רוב מתלווה "צריך" גם לדרישה הפנימית להתנגד לתלות ולשאת בכבוד את הסבל שלהם ולהתמודד לבד.  המערך הסכמטי הדיכאוני יחד עם האמונות הבסיסיות המוקדמות שבסיסו יכול להיות רדום מתחת לפני השטח והוא יעלה כאשר יש טריגר נסיבתי. כפי שציין פרויד הטריגר העיקרי הוא חוויה של אובדן משמעותי. רוב הסכמות הדיכאוניות מופעלות ע"י נסיבות הדומות לנסיבות שיצרו את האמונות הבסיסיות בילדות המוקדמת אולם ככל שהסכמות הדיכאוניות נעשות שגורות יותר הטריגר הנדרש להפעלתן כבר פחות דומה לטריגר המקורי. מרגע שהופעלה הסכמה הדיכאונית היא הולכת ומשתלטת על פירוש המציאות של האדם הדיכאוני ועל דרך הארגון וקטלוג המידע שלו.  השתלטות הסכמה מתבטאת בחזרה נשנית  (rumination ) של התוכן הדיכאוני. בתחילתה של אפיזודה דיכאונית כשהסכמה מתחילה לפעול היא משתלטת על אזורים מסוימים בלבד של המחשבה ומשאירה את האדם מסוגל לתפקד בתחומים רבים בחייו.ככל שהסכמה מתהדקת היא תופסת כל רגע בתודעה וחוזרת בצורה אובססיבית ומציקה הפוגמת בתפקוד באופן גורף. לסכמות יש גם פאן אנרגטי כיוון שיש בהן המון חיות. הן היפראקטיביות באופן האינטנסיבי בו הן מופיעות ויש להן כוח היפנוטי מפתה, המושך את האדם להאמין בהן באמונה עיוורת ולבצע את ההנחיות הסמויות שהן שותלות בו. השילוב של תוכנן השלילי יחד עם העוצמה האנרגטית שלהן הרסני במיוחד. רובה של האנרגיה של האדם הדיכאוני מוטענת בסכמות אלו, אלא שזו הטענה כה שלילית עד שהיא יכולה להביא לידי שיתוק או אבדון.  על פי הגישה הקוגניטיבית- התנהגותית כדי להחלים על האדם הדיכאוני לשנות את דפוסי החשיבה השליליים שלו היוצרים את האפקט הדיכאוני ואת ההתנהגות הסימפטומטית שלו.  בק מתייחס לנסיבות בין-אישיות בילדות המוקדמת שזירזו את ייצור הסכמות כמו אובדן הורה, או מודל החיקוי שהתוו ההורים. ילדים להורים שדפוסי המחשבה שלהם נוקשים והם מציבים חוקי התנהגות חמורים יכולים לפתח מתוך הזדהות עם הוריהם דפוסי חשיבה בלתי סתגלניים.  ילד שלא למד לפתח כישורים חברתיים וגדל בסביבה עם אינטראקציה שלילית, דפוסיי החשיבה הדיכאוניים שאימץ ייראו לו כמשקפים את המציאות לאשורה. אדם כזה מעולם לא למד להעמיד את הסכמות והדפוסים הקוגניטיביים שלו במבחן והוא אינו יכול לזהות את מופרכות "ההנחה השקטה" עליה הם נשענים. לעתים קרובות הוא אפילו אינו יודע שהוא בדיכאון. בק מציע אלטרנטיבה לתפיסה הפסיכודינאמית הרואה בזיקוק הבנת הסיבות להיווצרות המחלה את הערך התרפויטי במפגש הטיפולי. תמצית הטיפול הקוגניטיבי היא ההבנה המעשית של אופן יצירת הסכמות השליליות וזיהוי מתמיד שלהן.  בעוד האחריות על ההחלמה על פי הגישה הדינאמית תלויה רבות ביכולת הפירוש ופיצוח הסיטואציה הטיפולית ע"י המטפל, בק מעניק תפקיד אקטיבי לאדם הדיכאוני הן ביצירת הדיכאון שלו והן בהחלמה ממנו. בטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי ההאשמה העצמית יכולה להתחלף בלקיחת אחריות על הטיפול.  ההבנה שמצב הביש אליו נקלע הדיכאוני נובע מדפוסי חשיבה משובשים יכולה מאוד להרגיע, שכן הדיכאון אינו נתפס כגזירת שמיים והמטופל לומד לעזור לעצמו במקום להיות תלוי  (בתרופות או במטפל). יש בגישה זו הרבה אופטימיות אך יחד עם זאת ההחלמה תלויה בעבודה קשה ומתמדת מצד המטופל. יש פער ניכר בין ההבנה השכלית של הסכמה הקוגניטיבית הדיכאונית לבין האפשרות להפסיקה. כדי להתגבר על פער זה נדרש המטופל לאקטיביות רבה שאינה פשוטה עבור האדם הדיכאוני שהגיע לטיפול בין היתר בשל פסיביות וחוסר אנרגיה.  בק מערער על הנחה נוספת של הגישה הדינאמית הטוענת שאדם מתפקד ומסתגל לסביבה הוא אדם שחושב באופן לוגי ורציונאלי.  על פי התפיסה הקוגניטיבית- התנהגותית רובנו כפופים ללוגיקה פנימית אידיוסינקראטית שאינה מעידה כלל על התאמה בין קריאת המציאות לאופן שזו מתרחשת הלכה למעשה. מי שמגיע לטיפול הוא זה שאי התאמה זו יוצרת אצלו סבל גדול מדי.  האדם הדיכאוני לא תמיד ער לאמונה הבסיסית או לסכמה שבבסיס התנהגותו, אולם קל מאוד למישהו מבחוץ להראות לו אותן. הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי אינו מתמקד בהבנת התהליכים הנפשיים ומנגנוני ההגנה שפותחו לצורך התמודדות עם הנסיבות הקשות בעבר, הוא אינו כרוך בעבודה ממושכת של העלאת תכנים לא מודעים למודע, לכן בדרך כלל זהו טיפול קצר מועד שבו המטפל עוזר למטופל לזהות את התוכן והמאפיינים של דפוסי החשיבה המעוותים שלו ומעמיד אותם למבחן המציאות. הטיפול לא נוגע במצבים הקדומים שייצרו את הדיכאון, אלא מתמקד באופן בו יוצר האדם את הדיכאון שלו בהווה. המטפל בוחן יחד עם המטופל האם הן מחשבות הגיוניות ומראה לו שניתן להפריכן בנקל. גם האמונות הבסיסיות שמהן נובעות הסכמות הדיכאוניות מוצגות למבחן, לזיהוי ולשינוי. המטופל צריך להתאמן גם לאחר סיום הטיפול בזיהוי הסכמות המופיעות שוב ושוב. הוא לוקח על עצמו אימון בניטור המחשבות שיעזור לו להפחית באופן משמעותי את החזרה הנשנית של המחלה ואת חומרתה. מעבר לכך הוא עושה שינוי משמעותי בהתנהגותו ומלמד את עצמו לחשוב אחרת. בדיכאון הכרוני הסכמות האידיוסינקראטיות הן כה חזקות שמבחני מציאות לא מצליחים להפריך אותן. 
בק (1983) מבחין בשני סוגים של דיכאון: דיכאון סוציוטרופי ואוטונומי. הראשון מתאפיין בפחד מנטישה ומושפע מדחייה חברתית , והשני מתאפיין בתחושת אשמה וחוסר ערך ומושפע מכישלונות. סידני בלאט, (1992),עורך הבחנה דומה בין דיכאון אנקליטי (anaclitic)הדומה לדיכאון הסוציוטרופי ודיכאון אינטרוג'קטיבי (introjective) הדומה לדיכאון האוטונומי. הדיכאון האנקליטי נגרם עקב אובדן או פרידה ומאופיין בתחושות של בדידות, חוסר אונים ופחד נטישה. הדיכאון האינטרוג'קטיבי קשור לתחושות של ערך עצמי נמוך, כישלון, נחיתות, או אשמה ומאופיין בפחד מדחייה, חוסר הערכה, וחשש לאובדן אהבה.  בלאט האמון על תיאורית יחסי האובייקט הפסיכו-דינאמית, מתאר את היחסים בין הילד לדמות הטיפולית הראשית המובילים להתפתחות של כל אחד מסוגי הדיכאון. הוא הציע מודל התפתחותי לאורך שני צירים:  ציר של שייכות בין אישית המתבטאת בצורך לפתח יחסים בינאישיים קרובים, יציבים, מזינים ומגנים, וציר נוסף המתייחס להגדרה עצמית המתבטא בצורך להשיג תחושה חיובית, נפרדת ומלוכדת של העצמי. במצב של התפתחות נורמאלית קיימת אינטראקציה מאוזנת והדדית בין שני הצירים הדיאלקטיים הללו. ילד שחווה את הדמות המטפלת כבסיס בטוח יכול לחקור יותר את הסביבה, חקירה זו מפתחת תחושה של אוטונומיות וזו מסייעת ביצירת יחסים בין אישיים. פסיכופתולוגיה צפויה להתרחש כאשר ציר אחד מתפתח על חשבון השני. מודל זה הגדיר שני סגנונות אישיותיים המובילים בהתאמה לשני סוגי הדיכאון.  אדם שלוקה בדיכאון אנקליטי הוא בעל סגנון אישיות תלותי, ששייכות בין-אישית באה אצלו על חשבון אוטונומיה. אדם שלוקה בדיכאון אינטרוג'קטיבי הוא בעל סגנון אישיותי המאופיין בביקורת עצמית, שאוטונומיה באה אצלו על חשבון יחסים בין-אישיים. בהבחנה בין שני סוגי הדיכאון עושים בק ובלאט צעד המקרב את הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה של יחסי האובייקט לעבר התפיסה האינטרסובייקטיבית כיוון שהם מצביעים על העובדה שדיכאון נוצר בנסיבות בין-אישיות של מערכות יחסים מעוותות שהולידו סכמות מחשבתיות מעוותות. כשבק פרסם את עקרונות הטיפול הקוגניטיבי- התנהגותי בדיכאון הוא התייחס באופן ספציפי לתורת ההתקשרות של ג'ון בולבי שפורסמה שנים ספורות קודם לכן. באותו מאמר  בק שם דגש רב על היווצרות הפתולוגיה הדיכאונית מתוך ובתוך קשר בין-אישי, ואף ציין שתורת ההתקשרות של בולבי היא עבורו אבן שואבת, אשר עזרה לו להבין שהסכמות המחשבתיות של הטריאדה הדיכאונית  נלמדו בתוך מערכות יחסים עם דמויות ההתקשרות של המטופל.

הגישות החוץ-אישיות: (אנטיתזה): 

הגישה ההתנהגותית:

ברהמס פרדריק סקינר הוא מהדמויות הבולטות המייצגות את הגישה ההתנהגותית הטהורה המתמקדת בהתנהגות החיצונית של האדם. על פי גישה זו רק את מה שקורה בחוץ אפשר לראות, למדוד ולבדוק. כל מה שקורה בנפשו של אדם הוא  "קופסה שחורה" שאפשר לשער ביחס אליה השערות ולהמציא פרשנויות שאינן מהימנות.  בהקשר של דיכאון  מרטין סליגמן (1975) יכול לייצג עמדה זו. התיאוריה שלו על "חוסר אונים נלמד" נתמכת במחקרים על בעלי חיים וגורסת שאירועי חיים שליליים בהם חווינו את עצמנו כקורבן חסר שליטה מובילים לפסימיזם וחוסר אונים נלמד המביאים לדיכאון.  בחרתי שלא לכתוב על גישה זו, כיוון שהיא כבר כמעט אינה מופיעה בטהרתה בחדר הטיפולים. היא מיושמת ע"פ רוב בטיפול הקוגניטיבי- התנהגותי. 

הגישה האינטרפרסונלית /אינטרסובייקטית -סינתזה:

הגישות הבין אישיות הן מגוון של כיווני חקירה שונים, זו אינה אסכולה בעלת משנה סדורה, הם אינם רואים את עצמם כמי שהציגו תיאוריה פסיכולוגית, אך גישתם הרעננה לטיפול קנתה להם מעמד משמעותי בעולם הפסיכולוגיה. אני מביאה לעבודה זו כנציג העיקרי של הגישה את ג'יימס קויאן, (1985) מטפל וחוקר שקנה לו שם בעקבות העמדה שלו כלפי דיכאון ואוסיף ממאמרו של האנתרופולוג התרבותי ארנסט בקר (1985)  על דיכאון. גישות אלו מייצגות את הסינתזה בציר הדיאלקטי מכיוון שהן ממוססות את הגבול בין החוץ לפנים. ההיבטים התוך-נפשיים כמו הפאן הקוגניטיבי, הרגשי, והפיזי והיבטים שאנו רגילים לראות בהם ביטוי להתרחשות חיצונית לנפש כמו השיח ודרכי התנהגות שונות, כל אלו נתפסים כחומרים אנרגטיים הרוחשים בתנועה מתמדת ומשפיעים הדדית ברצף של אינטראקציות בין האדם לסביבתו. הגישה האינטרפרסונאלית מתייחסת לבעיות בין-אישיות ולקשרים חברתיים פתולוגיים כמאפייני הליבה של הדיכאון.  בקר (1985) מצהיר כי הוא מציע פנומנולוגיה של זיקות לגבי תופעות באופן כללי ולגבי דיכאון בפרט מן הטעם הפשוט שהמציאות מורכבת מאינטראקציות ולא מעצמים אנושיים המבודדים זה מזה.  קויאן, (1985 ) מדגיש כי אין בכוונתו לסתור את אף אחת ממפות הנפש שקדמו לו, אלא שהוא מתמקד באבחון ובטיפול במערכת יחסים קונקרטית (ולא מופנמת) שהאדם נתון בה. דיכאון לדידו הוא אמנם הפרעה במצב הרוח, אולם זו הפרעה במרחב החברתי ולא הפרעת נפש פרטית. הבעיה העיקרית שהוא מצביע עליה בגישות האחרות היא שכאשר מתעלמים מהמרכיב הסביבתי בדיכאון,והוא רב, נוטים להדביק לאדם הדיכאוני עצמו מאפיינים שלמעשה מאפיינים את האינטראקציה בה הוא שרוי. במרחב החברתי משיג אדם תמיכה ואישור על קיומו וחוויותיו בעולם, ובו הוא גם חווה דחייה המחזקת את האפקט הדיכאוני. קויאן מתייחס לדיכאון כמאזן אקולוגי חברתי שהופר, האדם המדוכא משפיע ומושפע מהסביבה שלו ולכן רצוי לחקור את טיב האינטראקציות ויחסי הגומלין ביניהם.  קויאן טוען שהשפעת הגומלין בין האדם הדיכאוני לסביבתו היא הרסנית למדי. הוא יוצר קשרים מעוותים ומעוררי מצוקה, כורך עצמו בעבותות אל סביבתו ומדרדר את עצמו יחד עם הקרובים לו. במצב כזה היכולת לקבל תמיכה הולכת ונהיית יותר ויותר מסובכת והדיכאון מחמיר. הקושי של האדם הדיכאוני לקבל תמיכה נובע מהאופן בו הוא יוצר קשרים ולא מכיוון שהוא לא מסוגל ליצור קשרים. קויאן מתנגד בחריפות לגישות הפסיכולוגיות הרואות את חוסר היכולת לתקשר כאחד מהסימפטומים של הדיכאון. הוא סבור כי הדיכאוני יוצר קשר אלא שהקשר הוא מעוות לכן ע"י קשר בריא בטיפול, ניתן ללמד אותו ליצור קשרים בריאים.  הפרשנות המעוותת שלו את המציאות תלויה מאוד באינטראקציה שלו עם סביבתו ובתגובות של הסביבה אליו . קויאן טוען שקיים מעגל קסמים באינטראקציה של האדם הדיכאוני עם סביבתו; הוא נוטה להאשים ולשפוט את עצמו לחומרה ויוצר קונפליקטים עם סביבתו כשאינו מקבל את התמיכה והאישור להם הוא כה מצפה. בדרך כלל הסביבה הקרובה נוטה לשלוח מסרים סותרים של אישור וקבלה יחד עם התרחקות, מה שמעצים את נטייתו לביקורת עצמית עד שבסופו של דבר הוא מתייחס לביקורת העצמית שלו כפרשנות מדויקת של המציאות. הוא סבור שהדינאמיקות הבין-אישיות הן שקובעות את מידת חומרת ההפרעה ואת צורת הסימפטומים שיופיעו. בקר סבור שכאשר המטפל יתחקה אחר הקושי של המטופל דרך הפריזמה הבין אישית, הוא גם ילמד לנסח את השאלות בצורה הולמת יותר :  "  Instead of asking why does the patient feel so humiliating guilty, the question should be what does the patient trying to accomplish with this particular language? "   (בקר,1985, ע' 372(  .קויאן מדגיש כי האדם הדיכאוני מחפש מערכת יחסים תלותית שתספק את כל צרכיו וכאשר ציפייה זו מכזיבה הוא פונה לטכניקות של התלוננות והתבכיינות שהם סימפטומים נפוצים של דיכאון. לדעתו אין זאת כי הדיכאוני מתנזר מקשרים חברתיים ונבלע בפסיביות כללית לגבי חייו. דיכאון הוא סוג של פעילות אקטיבית שמטרתה ליצור קשר באופן מעוות על מנת לספק את צרכי התלות. הסבל שהוא תולדה של הדיכאון הינו משני לעומת סיפוק הצרכים שהאדם הדיכאוני מנסה להשיג באופן מניפולטיבי. חוקרים רבים רואים את האדם הדיכאוני כמי ששולט בסביבתו באמצעות סחיטה רגשית כדי לחלץ ממנה עידוד רגשי. ההתנהגות הפרובוקטיבית והמעצבנת של האדם הדיכאוני הסיטה משום מה את תשומת לב רוב החוקרים מתגובת הסביבה אליו ומכך שמעטים האנשים המסוגלים לתקשר עם אדם בעת דיכאון (קויאן,1985 ).  רבות דובר בגישות השונות על האגרסיות העצורות שהיו מופנות כלפי האובייקט האבוד והופנמו כלפי העצמי. הגישות הבין-אישיות רואות בכעס של האדם הדיכאוני סימפטום של אינטראקציה נוכחית עם הסביבה שלו. הן מצביעות על כך שהאדם הדיכאוני, לא רק שהפנים את הכעס אלא שלעתים קרובות הוא משלח כעסו ישירות כלפי הקרובים לו. כעס זה לא נועד לפגוע אלא הוא חלק ממעגל קסמים. האדם הדיכאוני משפיע באופן מעיק על סביבתו, והסביבה מגיבה אליו בעוינות, אליה הוא משיב גם כן בעוינות וחוזר חלילה. לעיתים הוא מתקיף ישירות את סביבתו עוד לפני שזו פנתה אליו בעוינות. האדם הדיכאוני מצליח על פי רוב לגרום לאנשים בסביבתו לחוש אשמה ואף להיכנס בעצמם לדיכאון. השפעה זו גוררת מגננה אגרסיבית למדי מצד הסביבה כלפיו כאשר הוא נמצא בעמדה הכי פגיעה שלו. כך נוצר סיבוך הדדי ההולך ומתעבה של ציפיות מצידו המסוות דרשנות ומלוות באכזבות מרות המובילות לדיכאון.  בהקשר האינטרפרסונאלי המונח של האובייקט האבוד הוא אובדן של קשר משמעותי. 
חוקר בשם סזאסז (Szasz,1961,  in Becker,1985, pp 369),טוען כי פרויד שם משקל רב מדי על אובדן האובייקט כגורם האחראי להיאחזות התלותית ולעוינות של האדם הדיכאוני. לדעתו האובדן המכריע בדיכאון אינו אובדן האובייקט אלא אובדן ה"משחק". המשחק הינו סט של נורמות או חוקים של פעילות משמעותית. האובייקט האבוד אינו האדם שמת או נטש או אובדן אחר כלשהו, אלא משמעות התפקיד שהאדם עצמו מילא היא שאבדה לו. האדם הדיכאוני להבדיל מן האדם האבל, הוא מי שכתוצאה מאובדן קונקרטי איבד את משמעות קיומו.  בקר (1985)  מצדד בכך בציינו כי הקושי העיקרי של האדם הדיכאוני הוא הקושי לצאת מהתפקיד שלו. לדוגמא;  אדם שהורגל לרצות את הוריו, כשמתו הוא איבד את הקהל היחיד שעבורו "הטקסטים" שלו היו משמעותיים.  אישה מבוגרת שילדיה הבוגרים עזבו את הבית אינה יודעת מי היא כשהיא כבר לא בזיקה קרובה אליהם. בקר סבור כיוון שאת אישור קיומו וזהותו העצמית מקבל האדם מהחברה ולכן אובדן אובייקט יכול להוות אובדן למתן אישור לקיום האישי שלו. למרבה הצער מה שמספק את המשמעות לחייו של האדם הדיכאוני ועוזר לו לשמור על הזהות האישית שלו לאחר שהקשר עם האובייקט האבוד כבר אינו מספק זאת הוא התיעוב העצמי שלו. ע"י הורדה עקבית של ערכו הוא מעניק איזשהו תוקף ומשמעות לקיומו גם אם זה תוקף שלילי. על פי בקר הדיכאון הוא דרך התמודדות עם החרדה הקיומית שלנו לנוכח אי הוודאות של קיומנו וחלופיות האובייקטים האהובים שלנו. עבור האדם הדיכאוני עדיף להניח שהחיים בכללותם הינם חסרי משמעות ועוברים לשווא מאשר לקבל שרק חייו שלו חולפים כך. בעבודותיו האחרונות טרם פטירתו מסרטן בגיל 49,התעסק בקר בנושא של הכחשת המוות. הוא סבר כי פחד המוות המוכחש שלנו מכתיב את אורחות חיינו. אינני יודעת אם הספיק להתייחס לאינטגרציה בין הכחשת המוות והדיכאון.הוא ציין כי פחד המוות המוכחש שלנו מתבטא במישור הגלובלי במלחמות ואלימות. אני סבורה שהגיוני שבמישור האישי האלימות תופנה פנימה ותבטא כדיכאון. במשך רוב קיומה גרסה הפסיכולוגיה המערבית כי הכחשת המוות היא הכרחית לשם קיומנו השפוי, לגישתם  הגיוני להניח כי מוות של מישהו קרוב מעורר את חרדת המוות האישית, והדיכאון היא דרך אלימה להכחיש ולהדחיק חרדת מוות שהתפרצה בעוצמה. בנקודה זו יש לפסיכולוגיה המערבית את אחת המחלוקות הגדולות עם הפסיכולוגיה הבודהיסטית שסוברת שהכחשת המוות לא רק שהיא לא מבטיחה בריאות נפשית היא הגורם העיקרי לסבל שלנו. ניתן בהחלט להתאמן בראייה מפוכחת של עובדת היותנו בני אלמוות. בעשורים האחרונים משתנה המגמה גם במערב בתרומה של הוגים כמו ארווין יאלום ואחרים.  קויאן (1985) רואה בסימפטומים הדיכאוניים מערך של מסרים המהווים דרישה לאישור מקומו של האדם במערכות היחסים שעדיין בכוחו להחזיק. מערך הסימפטומים הכולל: חוסר אונים, חוסר תקווה, הימנעות מאינטראקציה, האטה כללית ואגרסיביות מעורר את התערבותם של האחרים. הניסיון האובססיבי של הדיכאוני להשיג אישור משאיר אותו לרוב עם תחושת דחייה. הסביבה שולחת לו מסרים סותרים העוברים ברבדי התקשרות מילוליים ולא מילוליים ע"י דרכי התנהגות שונות, טון דבור, שפת גוף ומימיקה. הסתירות בין הרבדים השונים כמו קבלת עידוד ותמיכה בקול המשדר דחייה מקשות על האדם הדיכאוני למצוא את מקומו במערכת היחסים. כולם נתקלים במסרים סותרים מהסביבה,אך במצב "נורמאלי", ניתן תוך זמן לא רב למקם הן את המסרים והן את העצמי בתוך הקשר חדש מחוץ או בתוך מערכת היחסים. אצל האדם הדיכאוני יכולת התאמה זו נפגעת. הוא זקוק לזמן ממושך מאוד על מנת להגדיר מחדש את מערכת היחסים ולעמוד על טיבה, מידת זמן אשר אינה תואמת את דרישות הסביבה ממנו. כאשר הוא נכשל לעמוד בהן, מתהדק סביבו מעגל הקסם הוא מקשה יותר על האחרים בקרבתו והם בתורם מגבירים את המסרים הסותרים. הדילמה העיקרית של האדם הדיכאוני היא שאינו יכול להחליט האם האישור שמעניקה לו הסביבה הוא אותנטי וכנה. מכיוון שהוא חש שאין הזמן עומד לרשותו להסקת מסקנות מהימנות הוא מנסה למצות הבנה כלשהיא ע"י הפעלת סימפטומים דיכאוניים המיועדים לחלץ מהסביבה פידבק שיעזור לו לאבחן מה מידת הביטחון שהוא יכול לחוש בקשר. מעטים האנשים שיכולים לעמוד במבחן שכזה, וכך הולך ומתהדק החבל שעתיד לחנוק את הקשר. ככל שהאדם הדיכאוני מביע יותר סימני סבל ומצוקה כך מתעוררת יותר ויותר אשמה ובעקבותיה עוינות מצד חבריו, משפחתו והמטפלים שלו. מי שגורתה בהם אשמה באופן תדיר ואינטנסיבי עלולים לנקום ע"י כך שהם לא מספקים את התגובות להם כמהה הדיכאוני ובהן הוא תלוי באופן אובססיבי. מצב זה מעצים את הדיכאון, חוסר הערך והתיעוב העצמי שלו כיוון שהדחייה של סביבתו רק מאששת לו את מה שהוא חושב על עצמו ממילא. במידה והעוינות הסביבתית היא עצורה מתרבים המסרים הסותרים וזה מגביר את חשדותיו של האדם הדיכאוני שהתמיכה בו אינה אמיתית. יש אנשים בסביבתו שפורשים מקשר עמו, ועם אלו שאינם פורשים מתהדק מעגל הקסמים של דפוסי מניפולציות הדדיים. התמיכה והסימפתיה נהיות יותר ויותר מזויפות, אולם לפחות מפחיתות את האשמה, הסלידה והכעס כלפיו. שני הצדדים בוחרים בזיוף. האדם הדיכאוני לא יכול לצאת מהקשר הזה כיוון שטיפח בו תלות אדירה.  ככל שהוא חש שהערך העצמי שלו מתעמעם הוא מחריף עוד יותר את הסימפטומים שלו, גם אם אישור קיומו תלוי בפידבק לא אותנטי. בקר מציג את תמצית הסבל במצב זה במשפט שאפשר לדעתי להכלילו על כל סוגי הסבל באשר הם:  "The dependable becomes the indispensible; the satisfying becomes the necessary."   .(בקר, 1985, ע' 370) . הוא מציין כי ישנם חוקרים הסבורים שהאדם הדיכאוני מייצר יותר ויותר סימפטומים דיכאוניים על מנת לחלץ בסופו של דבר פידבק שלילי מהסביבה כדי לגשר על שתי סתירות. הסתירה הראשונה היא חוסר ההתאמה בין פידבק חיובי מהסביבה לבין תפיסת חוסר הערך העצמי שלו. הסתירה השנייה היא חוסר התאמה במסרים שהוא מקבל מסביבתו. קבלת פידבק שלילי מביאה לפחות לתגובות עקביות ללא פער בין רבדים מילוליים ולא-מילוליים. המסר המבלבל של התקרבות והתרחקות קשה מנשוא והוא מעדיף להרחיק מעליו אנשים ובכך לזכות בוודאות,הגם שקשה ואכזרית, לגבי מיקומו החברתי.(אינגרם ואחרים,2009) . קויאן (1985) מציין כי מידת האמון ההדדי שקיימת באינטראקציה של הדיכאוני עם סביבתו היא כה מועטה שכאשר צד אחד מנסה לעשות צעדים כנים לצאת ממעגל הקסמים הצד השני כבר אינו מאמין בכנות מאמצים אלו. האדם הדיכאוני מנסה לעתים לשנות את הדפוסים הדיכאוניים שלו וליצור אינטראקציה בריאה יותר, הוא משקיע מאמץ אמיתי לזהות מדוע מגיבים אליו בדחייה ובמניפולציות. ניסיונותיו נתפסים בשלב זה כעוד מבחן מניפולטיבי ונענים במניפולציה חזרה. כאשר הוא חושף במבט לאחור את הצעדים שהובילו למצב הביש של הקשר, הוא זוכה בדרך כלל בתגובה מועצמת של דחייה, כיוון שהוא מציב לסביבתו מראה מסנוורת של חלקם בדיכאון שלו. ולהיפך, כאשר הקרובים שנותרו רוצים באמת לעזור לו לצאת ממעגל הקסמים והם לוקחים על עצמם עבודה רגשית עמוקה ומעבירים לו מסר כנה של קבלה ותמיכה הוא כבר איבד את האמון והיכולת לזהות כנות זו ומפרשה כעוד מניפולציה רגשית מצדם. אנשים חדשים שנכנסו אל המערכה (לא פעם הם מטפלים) מגויסים במהירות אל תוך תפקיד קיים ואל תוך המשחק המניפולטיבי שכבר נבנה, והם מוצאים עצמם מהר מאוד מגיבים באופן מניפולטיבי בעצמם. המטופלים הדיכאוניים אמנם נוטים להגזים בעוצמת הפגיעה, האכזבה, העוינות והבוז שהם חשים כלפי סביבתם וכלפי עצמם, ולכן הם מפריזים בעוצמת ההתלוננות וההאשמות שהם מפזרים, אך הם אינם ממציאים יש מאין את מה שהם מרגישים, התגובה שלהם מוצדקת יותר ממה שנראה על פני השטח. הם מזהים נכון את התרופפות הקשר ואת התקשורת המשובשת וחסרת הכנות.האינטראקציה הדיכאונית מסתיימת פעמים רבות כאשר האדם הדיכאוני מגיע למצב שהסבל שלו הופך לגמרי בלתי נסבל והוא דורש באופן מפורש מהסביבה להגמיש את חוקי התפקידים. הוא דורש לקבל הכרה כחולה הכרוכה בדחיית הביצוע של מחויבויותיו השונות.  מכיוון שהקשר עם הסביבה הקרובה שלו התדרדר כל כך הוא פונה לבקשת עזרה מממוסדות שונים. בדרך כלל הוא מקבל הצעה להתערבות רפואית. התערבות זו מנסה להחזיר את הזרקור מהזיקה הבן-אישית לכוון תוך-אישי ועל זה הוא מגיב לעתים קרובות בהתנגדות כיוון שזו מאיימת לפתוח מחדש את העיוותים בקשרים הראשוניים שלו, ובמצב בו הוא נמצא אין לו כוחות לעמוד בהתערבות כזו. כשהוא מגיע למבוי סתום ומרבית סביבתו נטשה הוא מנסה להפסיק להשליך אשמה על אחרים ולקחת אחריות. כאשר הוא אינו מצליח לשאת בעול האחריות והוא שולח מסרים של בלבול וייאוש המתסכלים עוד יותר את הסביבה. מי שעדיין לא פרש מהמערכה ינסה לגרום לדיכאוני לפרוש ממנה ע"י אשפוז. כשאבד לו כל קשר עם הסביבה עלול הדיכאוני לגלוש למצב פסיכוטי. באופן לכאורה פרדוקסאלי דווקא ניסיונות ההתאבדות נוטים להוריד את רמת הדיכאון. ייתכן שזהו ניסיון מצידו לצאת ממעגל הקסמים בדרך מעוותת של גלגול כל האחריות על האחר. על פניו זה נראה כמו המעשה המניפולטיבי ביותר שיכול היה לעשות כיוון שהוא כמעט גורם להם מתוך דאגה אמיתית לחייו וחשש מפני האשמה שתרבוץ עליהם, לעזוב את תפקידם ולהיענות לכל הפצרותיו וציפיותיו. הוא מדגיש כי דווקא בגלל שניסיון התאבדות הוא הסרת האחריות האולטימטיבית של הדיכאוני כלפי עצמו וכלפי הקשר ייתכן והוא יצליח לפרוץ את מעגל הקסמים הקטלני. עם זאת הוא מדגיש שכדי לצאת ממעגל הקסמים של הדיכאון באופן מיטיב ובונה חשוב שלאדם הדיכאוני יהיו כישורים חברתיים טובים ביסודו, ושהמעגל החברתי שלו טרם הסחרור הדיכאוני יהיה מעגל תומך.  אם המערך החברתי של האדם חזק דיו או שהוא מוצא לו מערך חברתי אלטרנטיבי כזה שאינו מאוים מהופעת הסימפטומים הדיכאוניים, ניתן להימנע מהכניסה למעגל הקסמים המניפולטיבי. מטפל טוב ישים לב לא לשדר מסרים סותרים למרות האשמה המושלכת עליו והפיתוי להגיב למניפולציות הדיכאוניות בניסיון לאשר למטופל את קיומו ולהבטיח לו הבטחות שהסיכוי להגשימן קלוש. מטפל שלא נופל למלכודת של משחק התפקידים הדיכאוני יכול לעזור למטופל לעשות חילוף תפקידים שעשוי להוציא אותו מתפקידו הדיכאוני.

חילוף תפקידים

רקע – התפקיד

תפקיד, על פי מורנו הוא יחידה של תפקוד וארגון רגשי, מחשבתי והתנהגותי שהעצמי לוקח על עצמו. אנחנו חושבים ומתנהגים בדרכים שצומחות מתוך התפקיד שאנו משחקים.(דניאל, 2007). תיאוריית התפקיד של מורנו מושתתת על ההנחה שתפקיד הוא ייצוג של מערכת יחסים, של קשר, ולא של אופי האדם או של אישיותו. (דייטון,2005) . שינוי פרספקטיבה זה מגדיל את הסיכוי לטרנספורמציה תרפויטית, כיוון שעל פי תפיסת העולם הרווחת שלנו; תכונות אופי קשה לשנות, ואילו התנהגות בתפקיד ניתן לשנות יותר בקלות. (לאוב,1992 ). התפקיד משקף בראש ובראשונה את האטום הסוציאלי שלנו, ואת ה"טלה" הזורם בין מרכיביו. ארחיב לגבי הטלה בהמשך, לעת עתה די לומר כי התפקיד מייצג את דרכי התקשורת המודעות והלא מודעות בין הפרטים באטום הסוציאלי. האטום התרבותי, משקף את מערכת היחסים בין התפקידים השונים שלנו. (דניאל 2007).
מורנו מציין שלושה סוגי תפקידים: 
1.התפקידים הסומאטיים –כמו: "היונק", "המחרבן", "האוכל", "הרעב" וכו'. התפקיד הפסיכוסומאטי מתפתח בהתאמה להתפתחות האישית כמו למשל "הזוחל", "ההולך", "המדבר" וכו'.
2.התפקידים הפסיכודרמטיים- מציינים את עולמו הפנימי של האדם כמו: "החושב", "המרגיש" "המפתה", "בעל מחסום הכתיבה", "הקורבן" וכו' (ארצי 1991) .
3. התפקידים החברתיים- מציינים את הזיקות האינטרפרסונליות שלנו עם אחרים כמו: "בת", "אימא" וכו'. לתפקידים אלה יש מימד פרטי ומימד ציבורי. החברה מטילה על חבריה קשת של תפקידים המשפיעים ומכוונים את התנהגותם (דייטון 2005). "הפונקציונאליות של התפקיד היא להכניס צורה וסדר בלא מודע החברתי".(מורנו,1964, ע"מ 5).
מורנו טוען כי אצל הפעוט מתחילת חייו אין הבחנה בין חוץ לפנים, בין נפשו שלו ובין הסביבה.  בעזרת התפקידים הסומאטיים הוא לומד להתוודע לגופו ולחוש אותו כנפרד מסביבתו. בעזרת התפקידים הפסיכודרמטיים הוא מתוודע לנפשו וכך יכול ללמוד להפריד עצמו מאחרים.  בעזרת התפקידים החברתיים הוא חווה את מערכות היחסים הבינאישיות ומתוודע אל מבנים חברתיים. "שלושה אספקטים אלו של גוף, נפש וחברה הם המרכיבים האנושיים הבסיסיים של העצמי." (טאוון, 2003 ,ע' 40). לימוד התפקיד מתחיל עוד לפני הלידה והוא משפיע על הרגשות, המחשבות וההתנהגות בכל שלב התפתחותי של האדם. התפקיד לובש בהדרגה צורה והופך למורכב יותר ויותר ככל שהעצמי בוקע מתוך התפקידים שהוא משחק  (דייטון,2005) . מורנו מציג את הבסיס הפסיכולוגי לתפקידים בתיאוריית התפתחות פסיכודרמטית בת חמישה שלבים המתארת את ההתפתחות הספונטנית של הילד ומסבירה תופעות כמו חיקויים, הזדהויות, השלכות, והעברות. בכל שלב יש אלמנט פסיכודרמטי מהותי:
1. שלב הכפיל- או "המטריקס של הזהות".  בשלב זה יש זהות מוחלטת בין האם לתינוק. זהו שלב פרה-מילולי שבו האחר הוא חלק מעולמו של התינוק ומתוכו נובע העצמי בצעדים הדרגתיים  בשלב זה אין יחסי אני –אתה. (דייטון,2005) האם היא הכפיל הטבעי של התינוק מבחינה פסיכודרמטית הפונקציה של הכפיל היא להקנות תחושה עמוקה ומופנמת שהתינוק נראה ומובן (טאוון 2003 ).
2. שלב המראה-  בשלב זה האינפורמציה שמגיעה מבחוץ עוזרת להתהוות העצמי של הפעוט ואינפורמציה זו אינה תואמת תמיד את הקול הפנימי שלו. אם המראה רגישה היא יכולה להוות גשר בטוח מהעצמי לחברה (או לקבוצה בטיפול) העוזר להבין איך אני נתפס בעיני אחרים. אם המראה היא קשה ומענישה היא מהווה גשר רעוע מאוד בין העצמי לחברה והמשוב המתקבל מבחוץ נחווה מאיים ושיפוטי מה שמקשה על הילד להבין את עצמו.  (טאוון 2003)
3. שלב האגו המסייע-  בשלב זה הפעוט חווה יותר נפרדות מאחרים ומבין שהאדם שמולו איננו הוא, וגם לא הרחבה של העצמי שלו. יחד עם זאת הוא סבור כי המחשבות שהאדם האחר חושב זהות למחשבות שלו, ושהאופן שהאחר מרגיש הוא כפי שהוא מדמה שהשני מרגיש. הפעוט אינו מודע לכך שהוא משליך את הרגשות והמחשבות שלו על אחרים.  אם התינוק לא קיבל מראה וכפיל מספיקים תחושת העצמי שנבנתה לו מעורערת מדי, ויקשה עליו להיפתח אל האחר.
4. שלב חילוף התפקידים- בשלב זה הפעוט מסוגל לשים את עצמו באופן יזום ופעיל בתפקיד האחר ולשחק אותו. רק בשלב זה יש הפרדה אמיתית בינו לבין האחר. (טאוון 2003) . בשלב זה יכולה גם להתפתח אמפתיה כלפי האחר כאדם נפרד עם מערך רגשי ומוטיבציות שונות משלי. בשלב הזה אנחנו מקבלים את עצמנו כאנשים בזכות עצמנו עם מוטיבציות, שאיפות, דחפים וצרכים אישיים משלנו, ובה בעת אנו מכירים בייחודיות של האחר ובזכותו להיות מי שהוא. באותה מידה שאנחנו מקבלים את ייחודיותו של אדם אחר, כך אנחנו מפנימים בשלב זה כי כל מערכת יחסים היא בעלת ייחוד משל עצמה, ואיננו באים אליה בדרישות שאינן מותאמות למציאותה. אנחנו פחות מצפים שהמערכת תתאים עצמה לרצוננו ומסוגלים יותר לקבל את העולם כמו שהוא ולא כפי שהיינו רוצים שיהיה. המודעות לסובייקטיביות של האחר יחד עם המודעות לסובייקטיביות שלנו היא הישג התפתחותי אדיר  . כשאנחנו מודעים לכך שהאחר הנפרד ממני הוא לא רע או טוב, אנחנו עוברים מלוגיקה של או- או ללוגיקה של גם וגם. החיים אינם נצבעים עוד בשחור לבן אלא מתמלאים בריבוי משמעויות ופרדוקסים (דייטון,2005).
5. שלב החלפת הזהויות -בשלב זה הילד יכול לשחק בתפקיד של האחר עם אדם נוסף על פי רוב  הוריו אשר בתורם משחקים את התפקיד של הילד.  בשלב זה מהלך חילוף הזהות הושלם ואחריו יש לילד היכולת לגבש לעצמו זהות עצמית נפרדת. מורנו מציין כי לא כל האנשים מגיעים לשלב הזה.  (טאוון, 2003).
השאלה הקריטית היא האם אדם מודע לתפקיד שהוא לוקח על עצמו לשחק? ללא מודעות כזו האדם עלול להתבלבל ולחשוב שהתפקיד הוא הזהות העצמית שלו, או לראות בו גזירת שמים שנפלה עליו. חוסר מודעות לתפקיד כובלת את האדם לתפקידו. " לעיתים תכופות האדם נאחז בתפקיד מסוים שלקח על עצמו על אף שהוא גורם לו ייסורים קשים. הוא אינו מסוגל להרפות מאחיזתו ולצאת ממנו כיוון שזו הדרך היחידה שהוא מכיר לחוש בזהות כלשהי בלא להתפרק  "  (מקדוגל,1999, ע"מ 88 ). המודעות לתפקיד מרחיבה את אפשרויות הפעולה והתגובה הספונטניות ופותחת פתח לדרכי התנהגות חדשות. על פי שיטת "מודל התפקיד" (לאוב, 1992) ההתנהגות הסימפטומטית מוגדרת כתפקיד בתיאטרון שניתן לזהות אותו, ללמוד להתבונן בו ולבחור מתי להיכנס ומתי לצאת ממנו. מטרת הטיפול בשיטה זו היא להשתחרר מהתסריט המקבע של "התפקיד" כדי שהרפרטואר הרגשי וההתנהגותי של האדם יתרחב. 

מהו חילוף תפקידים

הרעיון של חילוף התפקידים כמו אלמנטים רבים בפסיכודרמה, שאוב מעולם התיאטרון. הוא מופיע גם באגדות, במיתולוגיות, בספרות ובמשחקי ילדים. נדבכים רבים מהתיאוריה של מורנו נסמכו על ההתבוננות שלו בילדים והתנסותו עימם בחילופי תפקידים בגני וינה בתחילת המאה ה-20 (קלרמן ,1994). מורנו מגדיר חילוף תפקידים כך:  " המטופל מתבקש למקם את עצמו בתפקיד של מישהו מהאטום הסוציאלי שלו ואגו מסייע, או (אם אפשרי) האדם עצמו שאותו הוא מגלם נכנס לתפקיד של המטופל   ". (פוקס, 1987 ע' 74).חשוב שהמשתתפים אכן יתחלפו פיזית כדי לקחת את המקום של האחר בתוך הסצנה המשוחקת וכדי למנוע בלבול כשהם חוזרים למקומותיהם (לבנטון, 1992). מומלץ לחקות את שפת הגוף והמימיקה של האחר כיוון שהקונקרטיזציה של הייצוג הפנימי מאפשרת למידה חווייתית שהיא ברובה גופנית ולא מילולית (קלרמן,1994 ). זרקה מורנו ציינה שלצורך התפתחות שלמה של העצמי עלינו לעבור התנסויות שונות בחילוף תפקידים (ארצי, 1991). חילוף התפקידים הוא לדעתה של זרקה התנאי ההכרחי של הפסיכודרמה שבלעדיו אין מהלך פסיכודרמטי אמיתי ושלם.  ובלטנר מוסיף: " אנחנו כל הזמן עושים לעצמנו חילוף תפקידים בראש כשאנו מנסים להבין את האחר במטרה ליצור קשרים חברתיים. הייחוד בפסיכודרמה הוא האפשרות לעשות את חילוף התפקידים על הבמה בפעולה ולא בדמיון   " (בלטנר, אצל קלרמן ,1994,ע' 265). אנשים נוטים להשתמש במנגנונים כגון העברה, השלכה וכו' הנשענים על הנחות לא מבוססות, שיפוטים, ואסטרטגיות מנטאליות שאינן מותאמות למציאות. מנגנונים אלו שרובם הם מנגנוני הגנה לא מודעים מביאים למסקנות מוטעות ולפרשנויות מעוותות. חילוף התפקידים מעלה אותם למודע, מרחיב את שדה התפיסה ומתקן את הפרשנויות הללו ביחס לעצמי, לאחר ולעולם. בעזרת חילוף תפקידים יכול הפרוטגוניסט לפתח תובנות משמעותיות על האחר ויכולת אמפאתית  (בלטנר,1988). כמו כן הוא מעמיק את ההבנה של התנהגות הפרוטגוניסט בעיניו של האחר (קלרמן,1994).  מתוך התפקיד של האחר ייחשפו על הבמה כל אותם העיוותים בתפיסה הבינאישית ואז ניתן יהיה לחקור אותם ולתקנם. בו זמנית חילוף התפקידים עוזר לפוגג גם עיוותים ואמונות בסיסיות על העצמי שיסודן טמון בפירוש ועריכת זיכרון העבר. החוויה על במת הפסיכודרמה מתרחשת תמיד בהווה, ובה ניתן לבחון מחדש את הפרשנויות והאמונות על העצמי, ולבדוק אם הן הולמות את תפיסת העצמי ברגע הזה. (מורנו זרקה, 1965).   באנגלית חילוף תפקידים נקרא role reversal ואכן ניתן לדמות טכניקה זו למעין הרצה לאחור כמו שעושים עם שלט טלוויזיה  של השלכות, פרשנויות, אמונות בסיסיות וכו' והחזרתן למקומן לאחר שנוקו מעיוותי התפיסה שלהן. הפרוטגוניסט הופך להיות השופט של הסיטואציה, הוא שומע ומבין באופן אינטלקטואלי כיצד נטענו הרפליקות שלו בתוכן הרגשי. כאשר הפרוטגוניסט מחליף תפקידים עם האנטגוניסט והם אומרים איש את מילותיו של השני הם חווים על בשרם את ההשלכות שהשליכו רגע קודם לכן. חילוף התפקידים הוא כמו "ניקוי ארובות" של קשרים שהסתבכו בזיקה הבינאישית. הפרוטגוניסט נדרש להיות כנה ולדבר באופן בו הוא סבור שהאחר באמת היה מדבר. יחד עם זאת לעיתים בתפקיד האנטגוניסט, הוא יאמר רפליקות שהאנטגוניסט עצמו אינו מודע להן וזו הזדמנות לשמוע את האמת שלא נאמרה מעולם. לדוגמא, פרוטגוניסט עשה חילוף תפקידים עם אביו הקשוח שמעולם לא הביע רכות כלפי בנו. חילוף התפקידים אפשר לבן, ששיחק את תפקיד האב, לחוש ברכות שהאב מעולם לא נתן לה ביטוי. הוא יכול היה לקלוט ולהביע את הדיבור הפנימי של האב שכל כך ייחל לו. זרקה מורנו מדגישה שיש לעודד את הפרוטגוניסט להעלות את הדרמה הסובייקטיבית שלו על הבמה, גם אם היא  נראית מעוותת או חסרת הגיון היא חשובה יותר מהמציאות האובייקטיבית.
רק כך אפשר לתפוס פרגמנטים מהמציאות הפרטית של הפרוטגוניסט ונחשפים רמזים אודות קונפליקטים סמויים עליהם אפשר לעבוד בסצנות נוספות (קלרמן,1994).  כשאדם משחק אדם אחר הוא מרשה לעצמו להביע תכונות שהוא משוכנע שלו עצמו אין, בעת המשחק הוא יתנסה בהן וייפתח אותן ללא מאמץ.  חוויה זו מתאפשרת מכיוון שהיכולות או התכונות שאנו מייחסים לעצמנו שייכים למעשה לטיב הקשר שאנו נמצאים בו. לכן שינוי העמדה או התפקיד מאפשר גילוי כישורים נעלמים. בלטנר ניסח זאת ברהיטות:
  "   Role reversal is a way of transcending the habitual limitations of   egocentricity." 
(בלטנר, אצל ווילקינס ,1999, ע' 90).  אחת המטרות המוצהרות של הפסיכודרמה בכלל וחילוף התפקידים בפרט, היא לעורר את הספונטאניות שמוגדרת כ-  " יכולת להסתכל על סיטואציות באופן חדש, או לארגן מחדש דפוסים קוגניטיביים ישנים באופן שעוזר להניע התנהגות הולמת יותר   "  (שם ע' 270-271). הספונטניות מאפשרת הרחבה של מנעד התפקידים של הפרוטגוניסט ולדעתו של מורנו היא מובילה לחיים יצירתיים ובריאים (מורנו, 1964). דרך חילוף התפקידים הפרוטגוניסט מתאמן בפיתוח תפקידים שונים היכולים להשלים ולאזן אחד את השני.  מורנו האמין שהדרך המהירה ביותר להביא לשינוי ממשי היא לא ע"י תובנה אינטלקטואלית  אלא ע"י תובנה בפעולה. אם בטיפול המטפל יאמר לאם שהיא אגרסיבית וחונקת יותר מדי את בנה ספק אם זה יביא לשינוי התנהגותה. אולם אם האם תכנס בחילוף תפקידים לתפקיד של בנה ותחווה ישירות את האלימות שהיא מפעילה עליו יש סיכוי שחוויה זו גם אם היא קצרה ביותר, תיתן בה את חותמה ותתרום לשינוי (גרינברג, 1974)  הבן, כשישחק את אימו, יוכל להכיר אותה באופן חדש מה שעשוי לתרום להגמשת עמדותיו  (ווילקינס, 1999) .  בחילוף תפקידים הפרוטגוניסט זוכה באפשרות לראות את העולם דרך העיניים של האחר ובאפשרות לראות איך הוא עצמו ניראה בעיני האחר. קלרמן (1994) מציין ששתי הפונקציות הללו נובעות מאינטגרציה של רגשות, קוגניציות, דמיון, התנהגות, ולמידה חווייתית אינטרפרסונאלית בפעולה. לדעתו אי אפשר להשיג אינטגרציה כזו באמצעות אנאליזה אינטרוספקטיבית בעת שכיבה על הספה.

חילוף תפקידים הדדי וחילוף תפקידים ייצוגי

קלרמן (1994) מציג שני סוגי חילוף תפקידים:חילוף תפקידים הדדי וחילוף תפקידים ייצוגי.
בספרות הפסיכודרמטית חילוף הדדי נקרא "חילוף תפקידים קלאסי". זהו חילוף תפקידים בין שני אנשים הנוכחים בחדר. חילוף מסוג זה הוא "אנקונטר"- מפגש. חילוף תפקידים ייצוגי נקרא בספרות "חלוף תפקידים חלקי". זהו חילוף בין אדם לבין אגו מסייע המייצג עבורו את האנטגוניסט או משהו אחר. קלרמן טוען כי המילה חלקי מרמזת על חילוף תפקידים שלא הגיע לידי מיצוי, אך לדעתו מדובר בשתי פרקטיקות שונות עם מטרות יישומיות אחרות ועם תמיכה תיאורטית שונה.

חילוף תפקידים הדדי

שני אנשים הנוכחים יחד בזמן אמת באותו מרחב ומחליפים ביניהם תפקידים. מצב זה מאפשר לכל אחד להתבונן באותה אינטראקציה דרך העיניים של השני. אפשר גם להחליף חלקי אישיות מסוימים או תפקידים ספציפיים כמו למשל ה"קורבן" ו"המקרבן". הרעיון של חילוף תפקידים עלה לראשונה אצל מורנו בשיר שכתב  על "אנקוונטר", שבו מתבטאת תפיסת העולם האקזיסצנטיאליסטית שלו. ( קלרמן,1994). כשמורנו עבר בשנות העשרים לארצות הברית הוא הושפע מאוד מזרמים של פסיכולוגיה חברתית שעסקו בתפקידים שהאדם לוקח על עצמו לשחק. חילוף תפקידים הדדי נשען עם כן על התיאוריה של הפסיכולוגיה חברתית , והוא נועד בעיקר להתמודדות עם אנשים אמיתיים בעולם החיצוני. מורנו החל את ההתנסויות שלו בחילוף תפקידים במפעלי תעשייה בין מעבידים לעובדים ובמערכת החינוך בין תלמידים למורים ובצוות ההנהלה. הוא השתמש בטכניקה זו גם בין הורים לילדים ובשלב מאוחר יותר הוא הכניס אותה גם לעולם הפסיכיאטריה.  חילוף תפקידים הדדי נועד לעיתים בשביל להטמיע וללמוד את הקודים החברתיים, לעזור לקדם תהליכים של חיברות ולהקנות יכולות חברתיות. לדעתי הוא גם עוזר בערעור הקודים החברתיים כאשר הם נהיים נוקשים מדי ונועלים את האדם בתפקיד מצומצם, או כפי שכינה זאת מורנו "מוצר תרבותי שמור". על פי קלרמן הלמידה של כישורים חברתיים המתרחשת תוך כדי חילוף התפקידים כרוכה בהפנמה אמיתית בניגוד לציות לצווים חיצוניים. ע"פ הפסיכולוגיה החברתית ילדים מתפתחים תוך כדי אינטראקציה עם סביבתם, בעיקר עם אחרים משמעותיים המגרים או מעכבים את ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית שלהם ואת תחושת העצמי שלהם. אחרים משמעותיים אלו מהווים את המציאות החברתית החיצונית איתה יכול הילד להזדהות. מתוך התפיסה והתגובה של אנשים אחרים הילד נהיה אובייקט לעצמו. האני כאובייקט, או האני החברתי, הוא המושג הראשוני שיש לנו על עצמנו. ילדים משתמשים בהורים שלהם כאגו מסייע דרך הצבת המראה שלהם. במוקדם או במאוחר הילד מתחיל להתעניין בנקודת המבט שלו ביחס למציאות החברתית ואז מתפתח האני כסובייקט. העצמי כאובייקט הוא קונבנציונאלי וכרוך בתהליכי חיברות וקונפורמיות  בעוד העצמי הסובייקטיבי פורץ בספונטניות של הרגע הנוכחי כאן ועכשיו. חיזוק הסובייקטיביות של העצמי הוא פאן מהותי בפסיכודרמה. קלרמן מוצא לנכון להדגיש גם את החשיבות של חיזוק הפאן האובייקטיבי. דרך חילוף התפקידים האדם יכול לכוון מחדש את מהלך יצירת התקשורת שלו.  חילוף תפקידים הדדי יכול להוות דרך יישומית ליישוב סכסוכים. זהו מהלך דיאלקטי  המקיים סינתזה בין העמדה של הפרוטגוניסט (תזה) לזו של האנטגוניסט (אנטיתזה) . הסינתזה אמנם מורכבת ממרכיבים שנחשפו בשתי העמדות אך זוהי עמדה חדשה, משחררת וגם ריאלית יותר הממזגת בתוכה את הקטבים (גרינברג, 1974).  בחילוף תפקידים חברתי התפקידים תלויים זה בזה, מורה אינו קיים ללא תלמיד, בעל ללא אישה וכולי, אלו הפכים השואפים לאחדות. לכן בסופו של דבר האינטרס הגדול של כל אחד מהם הוא למצוא דרך של שלום וקיום משותף ( קלרמן 1994 ) . בחילוף הדדי אין פרוטגוניסט ואנטגוניסט, אלא שני פרוטגוניסטים שהם אנטגוניסטים האחד כלפי השני. החלפת התפקידים ביניהם מחייבת אותם לתפוס באופן זמני את עמדת התבוננות של השני.  הסכסוך לעולם אינו מיושב בדרך של הכרעה של צד אחד. השאלה "מי צודק?" אינה רלוונטית, ואף עומדת לרועץ בתהליך החילוף ההדדי.  מטרתו של האנקוונטר שנימצא בלב החילוף ההדדי (ארצי, 1991), היא להעביר את האינטראקציה ממודוס של קונפליקט והתנצחות למודוס של אינטראקציה כנה ואמיתית שיש בה נראות והבנה של שני הצדדים, גם אם זו אינה גוררת הסכמה. לזיקה צרכים ורצונות משלה. ושני הצדדים אם עניינם הוא במפגש נקראים להתאים עצמם למה שמתבקש מהזיקה, שהוא לעיתים סותר את הרצונות הדעות והאחיזות של כל אחד מהם.
מבחינה רגשית חילוף הדדי הוא מהמהלכים התובעניים והאמיצים שנקרא אדם לעבור. חילוף תפקידים עם האחר נוגד את הנטייה ההרגלית שלנו לרצות לנצח בוויכוח ולהיות בצד החזק והטוב. הוא פועל מול מטען רגשי עז ודפוסים נוקשים המלובים ומגובים ע"י שלל הצדקות אידיאולוגיות, ערכיות, מוסכמות, חוקים וכו'. לעיתים חילוף התפקידים מתחיל בחיקוי פיזי ושיקוף, כמו בתרגילי מראה, ולאט לאט הוא הופך להיות חיקוי יותר עמוק של הזדהות והפנמת האחר.  בשלבים יותר מעמיקים של החילוף ניתן להיעזר בנתונים שהם מעבר לכאן ולעכשיו כמו זיכרונות של האחר או ביטוי של פנטזיות, כמיהות, ואינטרסים משוערים העולים תוך כדי התחברות לתפקיד.  מהלך זה נעשה מתוך מודעות ורגישות רבה למה שהאדם חש בתוך התפקיד "החדש" שלו, כך הוא מפתח רגישות גבוהה למצבו של האחר.  בלטנר (1988), הוא אחד מיני רבים שמציין כי חילוף מזן זה מחזק ומגדיל את ההבנה הדדית בין שני צדדים המצויים בקונפליקט ומעורר אמפתיות רבה. קלרמן (1994) מבהיר שמורנו מדגיש כי המילה אמפתיה אינה מתארת נאמנה את האיכות המתעוררת בחילוף תפקידים אותה הוא מכנה טלה (tele). בהתייחסותו לטלה מציין קלרמן כי זוהי חוויה כמעט מיסטית של תחושה סימולטנית של אני-אתה המאפשרת את הבניית האחר בתוכי. זו אפשרות באמת להרגיש את האחר, להבין את ההרכב הפסיכופיזי שלו. הטלה אינו מבוסס על העברה או על רגשות ותפיסות שלי המושלכות על האחר. הטלה הוא מפגש אותנטי בו שני אנשים הרואים האחד את השני כפי שהם. לכשעצמי אינני בטוחה שאני מבינה את דקויות ההבחנה שבין הטלה לאמפתיה וגם האיכות המיסטית המיוחסת לטלה אינה לגמרי ברורה עבורי. יחד עם זאת, אני יכולה להעיד כי בעת חילוף תפקידים היו לי חוויות עוצמתיות של הבנה שאינה מן ההרגל. אני סבורה כי ההבחנה החשובה לעניין חילוף תפקידים הדדי היא ההבחנה שבין הזדהות לבין חוויה של הבנת האחר גופא. באמצעות ההזדהות אני למעשה לא מרגישה ממש את האחר, אני חווה אותו דרך נקודת הייחוס שלי. למעשה אני משליכה עליו את חלקי האגו שלי, ומפרשת אותו בהתאם לחוויות המוכרות לי מעברי. כשאני משחקת מישהו אחר האני שלי אינו מכתיב את התנהגותי, הטלה מאפשר להבנה ספונטנית של האחר להיוולד בי, ואני יכולה להיפתח למה שעובר עליו מתוך נקודת הייחוס שלו. מה שמכוון את הפעולה הוא מה שעולה בי כתוצאה מנוכחותו של האחר. התפתחות המחקר הנוירולוגי והגילוי של  "נוירוני המראה" והדיון במושגים כמו "תהודה לימבית" מעניק משנה תוקף למושגים כמו טלה ו-con-consciousness . הגילויים הנוירולוגיים מעידים על כך שקיימת בנו רגישות אינהרנטית לאחר המאפשרת לנו לחוש אותו ולא רק לנחש אותו. מורנו וקלרמן טוענים כי חילוף תפקידים מושלם אינו אפשרי מכיוון שלא ניתן לקרוא את מחשבותיו או רגשותיו של האחר באופן מדויק.  לי יש תהיה לגבי נקודה זו שכן יש לא מעט עדויות על קריאת מחשבות, רגשות, חלומות מאוד מדויקת של האחר, אך מובן כי אלו אינו חוויות שכיחות.
אני סבורה כי גם אם אני קולטת את המחשבה או הרגש של האחר, אני תמיד חווה זאת מהפרספקטיבה שלי, ואינני יכולה לאמץ באופן מושלם את הפרספקטיבה של האחר. מה שבהחלט אפשרי הוא לצאת מנקודת המבט האינטרסנטית שלי, ולדמיין כיצד האחר רואה את הסיטואציה. בהתנסות כזו נוכל לחוש תחושות פיזיות שאינן שייכות לנו, להרגיש מנעד רגשות שאינו שלנו, ולאמץ דפוסי מחשבה שאינם אופייניים לנו. ע"פ רוב כשאצא מהתפקיד של האחר גם אפסיק לחוש אותם. אין זה משנה אם האחד מבנה את נוכחותו של האחר בצורה מדויקת ומותאמת למציאות האובייקטיבית של האחר. החשיבות היא בכך שהוא מעביר את האווירה הכללית, של הדינאמיקה של ההתנהלות שלו בזיקה מהתפקיד של האחר, זה יותר חשוב מלבצע חיקוי מושלם. בשלב של היציאה מחילוף התפקידים, המשתתפים נותנים משוב מתוך התפקיד של עצמם, של האחר ומתוך מה שהבינו כעת מן הזיקה ההדדית. השינויים בתפיסת העצמי ובתפיסת האחר בעת ההתנסות בחילוף התפקידים והמשוב ההדדי מיד אחריו, מובילים לרוב  גם לשינוי התנהגותי . בחילוף תפקידים המשתתפים נדרשים להיות מודעים ורגישים בו-זמנית למה שקורה בנפשם, למחשבותיהם ורגשותיהם וגם למה שקורה בנפשו של האחר. משימה כפולה זו היא לא פשוטה כלל וכלל, אדם צריך להיות פנוי יחסית מעצמו כדי לבצע אותה.  בחילוף תפקידים הדדי המהלך הדיאלקטי מתרחש בו-זמנית לא רק בין שני האנשים הנוכחים אלא גם בין העצמי כסובייקט והעצמי כאובייקט. באמצעות חילוף התפקידים הפרוטגוניסט רואה עצמו כאובייקט ורואה את האחר כסובייקט. האובייקטיביות והסובייקטיביות של שני הצדדים מתמזגות לכדי איזון אינטרפרסונאלי וכך גדל הסיכוי ליישב את הקונפליקט .

חילוף תפקידים ייצוגי 

חילוף תפקידים זה מתייחס למצב שבו האנטגוניסט אינו נמצא בחדר והוא מיוצג על הבמה ע"י אגו מסייע. במקרה של טיפול פרטני זה יכול להיות גם כסא ריק. אגו מסייע יכול לשחק כל דבר שאיתו לפרוטגוניסט יש מערכת יחסים.  ישנם שלושה סוגי חילוף תפקידים ייצוגי: א) חילוף עם אדם. ב) חילוף  עם משהו שאינו אנושי כמו חיה, חפץ,רעיון וכו'
ג) חילוף  עם חלק אישיות, או איבר בגוף.  חילוף תפקידים ייצוגי מורכב מארבעה שלבים: א) כניסה של הפרוטגוניסט לתפקיד האחר ב) ראיון שנעשה אתו כשהוא בתפקיד האחר ג) חזרה של הפרוטגוניסט למקום שלו ובחירת אגו מסייע במקומו ד) אפשרות של רצף חילופים שבהם הפרוטגוניסט משחק את עצמו ואת תפקיד האחר לסירוגין.
בחילוף תפקידים ייצוגי הפרוטגוניסט מחצין את ההיקשרויות הרגשיות שלו ולומד להתמודד איתן בדרך יותר אדפטיבית. המטרה העיקרית היא להתמודד עם המציאות הפנימית ולהגיע לאיזו מידה של שלום פנימי ואינטגרציה. חילוף תפקידים ייצוגי נשען על התיאוריה של יחסי אובייקט המתייחסת למבנים המנטאליים התוך-אישיים המשמרים ומארגנים את החוויות הבין- אישיות . ההנחה התיאורטית היא שהפנמה של אנשים משמעותיים ואירועים נפשיים מהעבר הופכת לייצוגים פנימיים. הייצוגים המנטאליים של היחסים שהיו לנו עם אחרים הופכים לדרמה פנימית המשפיעה על כל תחומי חיינו. בדרמה זו אנו למעשה משחקים את כל התפקידים. לאור זאת ניתן להבין שחילוף התפקידים הייצוגי הנו כלי עוצמתי המחצין את הייצוגים המנטאליים שלנו,מפיח בהם חיים ונותן להם נפח תלת מימדי . מורנו מתייחס להחצנת הדרמה הפנימית במונחים כמעט פרוידיאניים של כלכלת אנרגיה. ההשקעה האנרגטית בדרמה הפנימית משאירה את הפרוטגוניסט מרושש וחילוף התפקידים הייצוגי מביא לשחרור רב של אנרגיה היכולה להתפנות לפעולות ספונטניות. כאשר הפרוטגוניסט משחק את הייצוגים הפנימיים שלו הם מאבדים את כוחם המכשף עליו ואז הוא יכול לעשות אינטגרציה בין החלקים שהופרדו. הפסיכודרמה בכלל, וחילוף התפקידים הייצוגי בפרט, מטרתם להעלות את המודעות של האדם בעזרת החוויה האינטראקטיבית המתרחשת בכאן ועכשיו. (קלרמן 1994).  בדרך כלל אנו משליכים באופן לא מודע אספקטים של העצמי כמו דחפים, שאיפות וכו' על אחרים וחווים אותם כחוויות שהן מחוץ לעצמי . חילוף התפקידים הייצוגי יכול לעזור לנו להשיב לעצמנו את אותם אספקטים מושלכים ולהיות מודעים להם ( טאוון, 2003) . לכן תהליכים נרציסיסטים שונים כמו אידיאליזציות, פיצול, השלכה, הזדהות והזדהות השלכתית יכולים לקבל מענה טיפולי בחילוף התפקידים הייצוגי (קלרמן,1994). חילוף התפקידים הייצוגי, על פי קלרמן הנו פרקטיקה דרכה חווים מחדש,( re-enactment) אך באופן מוצלח, את תהליך ה'ספרציה- אינדיבידואציה' של    Mahler תהליך  כזה אפשרי אצל מטופל שההפרעה שלו אינה מאוד חמורה והחילוף הייצוגי עוזר לו להיחלץ מההפנמות השליליות של אנשים ומצבים ולעשות אינטגרציה מחודשת .
אחת התופעות התרפויטיות המופלאות שקורת במהלך חילוף תפקידים ייצוגי הוא הזיכוך של תשובות מדויקות המתרחש כאשר האגו המסייע שואל שאלות את הפרוטגוניסט הנמצא בתפקיד האנטגוניסט. תשובות כאלו לא היו עולות בדעתו אם היה נשאר בתפקיד שלו. כשהפרוטגוניסט חוזר לתפקידו ושומע הדהוד של המשפט שהוא דייק קודם לכן, האפקט יכול להיות חזק מאוד (ווילקינס ,1974) . תופעה חזקה נוספת קורת כאשר הפרוטגוניסט מגלה כי חלקים שלו שהופנמו ונתפסו על ידיו כשייכים לזהות שלו מתגלים כחלקים של אדם אחר. לדוגמא, כשהפרוטגוניסט מחליף תפקיד עם אמו ומזהה תוך כדי משחקו שהחלקים שנהג לראותם כשלו מקורם למעשה באמו.לפעמים נחשפות כך דרמות בין דוריות כי גם אצל האם ייתכן שהוטמעו חלקים של אנשים הקרובים לה. השחרור מתפקידים שאומצו באופן לא מודע מאפשר לפרוטגוניסט לחזור לתפקיד של עצמו כשהוא שלם יותר. באופן פרדוקסאלי לכאורה דווקא היציאה מהתפקיד של עצמו והכניסה לתפקיד האחר עוזרת לגבש את האינדיבידואליות של האדם, מחדדת את הגדרתו העצמית ותורמת להבחנה יותר טובה של הגבולות בינו לסביבתו (דייטון, 2005). 
לעיתים הפרוטגוניסט הוא קורבן של אלימות קשה שבמשך חייו הדחיק ודיכא את רגשות הכעס והאגרסיביות שלו. כשהוא משחק את התפקיד של האדם שפגע בו הוא יכול להתחבר מחדש לרגשות אלו ולבטא אותם (קלרמן, 1994). 
מטרה נוספת של חילוף ייצוגי היא לעודד את הפרוטגוניסט לקחת אחריות על הבחירות שלו. לדוגמא, אישה שעסקה ביחסיה עם אמה המתה שיחקה בתחילה את עצמה כאשר האגו המסייעת שיחקה את אמה וביקשה ממנה את סליחתה. כאשר היא החליפה תפקיד ושיחקה בעצמה את אמה היא יכלה לבחון בעצמה אם זה הזמן לסלוח או לא. כדי ללמוד לקחת אחריות ולפתח את היכולת לבחור ניתן גם לעשות חילוף תפקידים בין הפרוטגוניסט למנחה וכך לבחון האם בתפקיד של בעל הסמכות הכישורים הללו יכולים להתעורר. פונקציה מרכזית נוספת של חילוף תפקידים היא לימוד של הפרוטגוניסט את האגו המסייע שלו, את תפקידו ודמותו של האנטגוניסט. בראיון קצר של המנחה עם הפרוטגוניסט המשחק את תפקיד האנטגוניסט יכולים הקהל, המנחה והאגו המסייע להכיר מעט את האדם שאיננו נוכח ולקבל יותר פרטים עליו כדי שתהיה להם תמונה יותר ברורה. הראיון עוזר גם לפרוטגוניסט להתחמם ולעבור מהמציאות של הקבוצה למציאות של המרחב הפסיכודרמטי על הבמה. כשהאגו המסייע משחק את האנטגוניסט וטועה בכוונון הווקלי, באינטונציה או ברמת האנרגיה ניתן לעשות חילוף תפקידים שבו הפרוטגוניסט ייכנס למשחק של האנטגוניסט והאגו המסייע יוכל אחר כך לחקות אותו.

המכשולים בחילוף תפקידים

חילוף תפקידים משני הסוגים הוא מהלך לא פשוט המעורר לא פעם קושי רב. אדם שאינו מסוגל להחליף תפקידים, העצמי שלו כנראה מאד פגיע ורעוע ולכן הוא חווה את חילוף התפקידים כאיום ממשי על מערך הזהויות השברירי שלו. במצב כזה רצוי לתת לו לשחק קודם כל בתפקיד עצמו כדי לחזק את תחושת העצמי ואת כוחות האני שלו ורק לאחר זמן לנסות להחליף תפקיד. כאשר חילוף התפקידים נחווה כעוצמתי מדי או להיפך כאשר קשה לאדם להיכנס לזה, המנחה יכול לעשות הפסקות אחרי כמה חילופים ולבקש את תגובות המשתתפים. (לבנטון, 1992) . התנגדות קיצונית להיכנס לחילוף תפקידים מרמזת לפעמים על טראומה קשה שנוצרה בזיקה עם אדם אחר ונעולה בנפשו של המטופל כבן ערובה במשך שנים ארוכות. הטראומה יצוקה בחוזקה ואינה מאפשרת תנועה או שינוי. התמצקות זו נוצרה כשהמערכת הנפשית הייתה מעורערת וללא תמיכה וחילוף התפקידים יוכל אט אט להתחיל לפרק את הפרודות הסמיכות של המבנה הטראומטי. חילוף תפקידים שנעשה בסביבה בטוחה מאפשר את פירוק הזיכרון הטראומטי וגילוי של זוויות שונות, כולל הזווית של הצד השני. חילוף התפקידים עוזר להמיס את הדבק הפסיכולוגי שמיצק את הטראומה ומאפשר יותר מרווחים של אוויר צח. (דייטון, 2005).  היכולת להחליף תפקידים נתפסה ע"י זרקה ויעקוב מורנו כפונקציה התפתחותית הכרחית המתפתחת בסביבות גיל שלוש עם היכולת הגוברת של הפעוט להפריד בין עצמו לאחר. יכולת זו אפשרית רק אם ההורים הוו לו כפיל נאמן, או אגו מסייע, ושיחקו איתו בחילופי תפקידים. יכולת זו מהווה אינדיקציה לחירות ונפרדות מהדמות הטיפולית בילדות.  ככל שנקבל מראות מדויקות יותר בינקותנו נוכל לפתח תחושה בריאה של מי אנחנו. אם המראות היו מעוותות אנחנו גדלים עם תחושת עצמי לא מדויקת המשקפת יותר את תפיסת האחר (דניאל, 2007) . בעבודה עם אנשים עם הפרעות נרציסטיות, פרנואידיות, פסיכוטיות ואוטיסטיות, או אלה עם הפרעת אישיות קשה, רצוי להיזהר כשעובדים איתם בחילוף תפקידים כדי לא לערער את תחושת העצמי השברירית שלהם . יש גם צורך לנקוט זהירות מלפגוע בהגנות מכיוון שיכולה להסתתר מאחוריהן טראומה קשה. לדוגמא, נפגעת תקיפה מינית המתבקשת להחליף תפקיד עם התוקף שלה יכולה להסתבך בסבך רציונליזציות בניסיונותיה להבין את התוקף (קלרמן,1994).

חילוף תפקידים ודיכאון

בעבודה עם דיכאון הטיפול הפסיכודרמטי יתמקד בעיקר על הכעס העצור והמוכחש, ובייחוד זה המופנה כלפי העצמי. לעתים קרובות העבודה הטיפולית תעסוק בתהליך אבל שנתקע ולא הושלם (דייטון,2005).  פארמר, (1993) מתאר עבודות בעיקר עם מטופלים שאצלם הדיכאון הוא תוצר של דיאלוג שלא יכול היה להסתיים ולא הגיע לפתרון עקב מוות, או קושי אחר. בחילוף תפקידים ייצוגי ניתן להחיות על הבמה את האובייקט האבוד ולערוך את סצנת הפרידה שלא נחוותה במציאות. בה ניתן לומר את כל מה שלא נאמר, לתקן את מה שלא תוקן ולהשלים את מה שלא הושלם. במקרים של התעללות מצד האדם שמת הפסיכודרמה מאפשרת מהלך שלם של פרידה שמתחיל בשחרור האלימות האצורה במטופל כלפי המתעלל, הבעת חרטה מהאדם המת ולסיום סליחה והשלמה. לדוגמא, אישה בת 70 שהייתה שרויה בדיכאון עמוק מאוד שנתיים לאחר שבנה נפטר מסרטן בגרון, התבקשה לשחק את בנה. כשנכנסה לתפקיד היא החלה לחוש את המחושים הפיזיים שהיו לו, קשיי הבליעה וההקרנות שגרמו לבחילה מתמדת. התברר כי היא עצמה סבלה מתסמונות דומות אך היא לא הבינה את הקשר עד שלא עשתה את חילוף התפקידים. לאחר שחוותה את החוויות הפיזיות שעבר בנה היא יכלה לקבל את דברי המטפל על כך שהיא בודאי מזדהה עם הכאבים של בנה. בדרך זו היא ניסתה לשמור על הקשר עם בנה אותו לא יכלה לשחרר. המנחה שהגיע אליה הביתה ישב על הכסא של הבן ולעיתים הוא גם שיחק בתפקיד הבן. המטופלת  שסוף סוף הצליחה לבכות, אמרה לו כעת את כל מילות הפרידה שלא העזה לבטא כשבנה גסס. בעת שערכה חילוף תפקידים ייצוגי עם כאבי הבטן, היא נזכרה בתמונה של מות בעלה שלושים שנה קודם לכן, בתחושות האימה שחשה ובהתגייסות שלה להיות שם בשביל בנה. ההזדהות שלה עם בעלה ובנה הגנה עליה מכאב הפרידה אך גם מנעה ממנה להשלים את תהליך הפרידה מהם . דיכאון מאופיין בתחושה של תקיעות. הסטטיות המלווה לכאורה באדישות, חוסר מוטיבציה וקהות רגשית מכסה על פי רוב על רגשות כאובים מאוד שקשה לשאתם. לכן יציאה מדיכאון בדרך כלל מלווה ברגשות של כעס ועצב עמוק שהדיכאון כיסה עליהם ומנע התמודדות עמם. לכן ההופעה של רגשות כואבים אלו חשובה מכיוון שהיא מעידה על כך שהמטופל מתחיל להרגיש.  חילוף תפקידים יכול לזרז את ההעלאה של הרגשות הרדומים האלה ולכן חשוב לתת למטופל תמיכה רבה כדי שלא יתפתה לחזור לדיכאון. לעתים קרובות אדם נכנס לדיכאון בעקבות אירוע קשה כי לא יכול היה להתמודד עם הכאב ולא קיבל לגיטימציה מהסביבה להיות באופן זמני במצב חלש וחסר אונים. תוך כדי חילוף תפקידים ניתן לברר מה היה כל כך נוקשה ומרוסן בחייו של המטופל שהביא להינעלות מחשבתית ורגשית. ניתן לעשות חילוף גם עם הדיכאון עצמו ואז המטופל מוצא עצמו ניצב לרגע נטול דיכאון מול הדיכאון שמחוצה לו. כשהדיכאון מוחצן ומשוחק על ידו יכולים להיחשף רבדים חדשים. הדיכאוני סובל מתחושה עזה של חוסר מסוגלות להשתנות ולהיחלץ מהתפקיד הדיכאוני וזה מקשה גם על המוטיבציה שלו לעשות חילוף תפקידים. הפסיכודרמה כשיטת טיפול שעניינה הוא בכאן ועכשיו יש יתרון כיוון שהיא לא מנסה לעורר בו רצון להשתנות אלא היא מנסה רק לחקור את מה שקורה  ע"י הפעולה הספונטנית בהווה.  עצם היכולת להיות בתפקיד של אדם אחר מהווה תזוזה בתפיסה הדיכאונית התקועה ששום דבר לא זז. בתפקיד יש תמיד תנועה, גם אם ניראה שהתפקיד הוא של "לא מתפקד" (פארמר,2003) .
סטאר (1977) התמקדה בחילוף תפקידים בעיקר במסגרת הפרקטיקה הפסיכודרמטית של "חזרה לקראת החיים", rehearsal for life, באמצעותה ניתן להעלות סיטואציה עתידית מיוחלת בה האדם משוחרר מהדיכאון. טכניקה זו אמנם מכוונת בתכניה אל העתיד אך היא נעשית על הבמה בהווה ולכן מאפשרת למטופל להתחבר באופן חוויתי לכוחותיו שכאן ועכשיו ולהתחיל לנוע לקראת מימושם. לאור הידע המחקרי והיישומי הקיים כיום על המוח, דמיון של החוויה יכול להשפיע על המוח באופן דומה לחווית החוויה. כלומר דימיון העתיד החיובי הוא בעל השלכה ישירה על תחושת המטופל בהווה. סטאר מציגה פרקטיקה ספציפית של "מציאות עודפת": היא מציעה למטופל הדיכאוני להעלות תמונה בה מתממש רצון לו הוא מייחל. רצון משותף כמעט לכל המטופלים הדיכאוניים הוא הרצון למות.  סטאר מציעה אם כך לבדוק התאוות זו על הבמה, והיא עורכת את סצנת ההלוויה של המטופל. לאחר ראיון עם המטופל "המת" בו היא מבררת כיצד הוא מת? ואיך זה מרגיש להיות מת? מי נוכח בהלוויה? והמטופל בוחר אחד או כמה אנשים איתם הוא מחליף תפקידים בזמן שהם מספידים אותו. כאשר הוא משחק את המספידים הוא מציג לא מעט כוחות שהרי בהלוויות נהוג לדבר בשבחי המת. כאשר הוא מחליף שוב תפקיד וחוזר לשכב בתור המת יש לו את ההזדמנות לשמוע את הדברים הטובים שהיקרים לו חושבים ומרגשים כלפיו. לדבריה לא פעם קורה שבסצנות הלוויה אלו מגיעים אנשים איתם יש למטופל סכסוך לא פטור. לא פעם חילופי התפקידים הם עם האנטגוניסטים שאינם מהללים את המת אלא מביאים קושי מולו, והם שמוציאים לאור את הדרמה שבאמת ניסתה המנחה לחלץ. אנטגוניסטים אלו חושפים את הכעס והקונפליקטים שטמונים בתוך הדיכאון והכמיהה למוות. כשבקונפליקט ובכעסים מפיחים רוח חיים והם מקבלים ביטוי והתרה יכול המטופל לצאת מסצנת ההלוויה שלו עם הרבה כוחות חיים מחודשים. 
המטפל יכול להשתתף בחילוף התפקידים כשהוא משחק את המטופל, או את הדיכאון של המטופל. זה יעזור לו להבין את המטופל באופן מעמיק. כשהמטפל עולה על הבמה בתור דמות פנימית או חיצונית מעולמו של המטופל המימד הריאליסטי מוקפא והוא יכול להגיב באופן שלא היה אפשרי כאשר הוא נשאר צמוד לתפקידו כמטפל.  לדוגמא, אם המטפל ישמיע בקול רם ואכזרי את המילים הגוערות והביקורתיות של הדיכאון באוזני המטופל יחסי האמון ביניהם לא ייפגעו. המטופל יוכל להבין את עוצמת הטרור הפנימי שהוא חי בו, וייתכן שאף יתעורר בו רצון למרוד בדיכאון הרודני ולקראת סיום התהליך הוא גם יוכל לחוש חמלה ביחס לעצמו. כאשר המטופל נכנס לתפקיד המטפל לא רק שהוא יוצא מתפקיד "המטופל המדוכא", אלא הוא נכנס לתפקיד של מי שיש לו ראיה בהירה יותר על המצב וכך הוא יכול להתוודע לסגולות הריפוי שלו עצמו. 
ניתן לחשוב על שימוש בחילוף תפקידים כשברקע גישות טיפוליות שונות. למשל בתפיסה יונגיאנית אפשר להציע לעשות חילופי תפקידים עם דימויים, ארכיטיפים וכו' המופיעים בחלום ולפוגג את הדיכאון ע"י בירור הסמלים החבויים בבסיסו. מתוך הגישה הדינאמית, או של התיאוריה של יחסי אובייקט, יעלה וודאי חילוף תפקידים בתוך סצנה מהילדות המוקדמת שבה לאבא או לאימא היה תפקיד מכריע בהתהוות הדיכאון. הגישה האינטרפרסונלית תשתמש בחילוף תפקידים על מנת לחשוף את הדמויות שכוללות את הדיכאון שלי, תברר מי מרכיב את האטום הסוציאלי של הדיכאון ? ניתן לעזור למטופל להיחלץ ממעגל הקסמים שתיאר קויאן בינו לסביבתו. חילוף התפקידים יאפשר למטופל להרגיש על בשרו כיצד האחרים בסביבתו מרגישים לנוכח הדיכאון שלו וכיצד הוא ממלכד אותם. הוא יוכל להבין לעומק מדוע הם מגיבים בחוסר אונים, אשמה, האשמה,וכעס ומדוע הם מתרחקים ממנו. גילויים אלו עשויים להביא לפריצת מעגל הקסמים ע"י ירידה בתחושות הכעס שלו על סביבתו ובניסיונות הנואשים שלו להחזיק אותם בקרבתו והיפתחות ליצירת קשרים באופן אחר. במחשבה קוגניטיבית-התנהגותית,חילוף התפקידים ישמש כקטליזאטור ללקיחת אחריות מצד המטופל. המטופל ילמד לזהות את הקולות הפנימיים המזינים אותו באמונות הבסיסיות ובהנחות השקטות המרכיבות את הסכמה הדיכאונית. הוא ייחשף בחילוף התפקידים גם לעמדות, ציפיות ודעות קדומות שונות המכוונות את התנהגותו (קלרמן, 1994).
קורנפילד,(2009) מורה בכיר לבודהיזם, פסיכולוג קליני ופסיכודרמטיסט,מתאר התערבות טיפולית המשקפת מגוון של גישות טיפוליות: פולה פנתה לטיפול בעקבות גירושין קשים מבעלה שנטש אותה ואת בנם בן השש. תחושת האובדן, הפחד והכעס שלה היו עוצמתיים ביותר. כשהייתה בת שלוש עזב אביה את הבית והותיר אותה ואת אמה לבדן ומספר שנים לאחר מכן הוא נפטר. פולה חיה כל חייה עם האמונה הבסיסית שאביה עזב את הבית בגללה. היא האמינה שהיא פגומה ולא אהובה, ולכן שוב ושוב נוטשים אותה. לאחר שבועות של קשב לרגשותיה ופיתוח חמלה כלפי עצמה, במהלך התערבות פסיכודרמטית היא חזרה ללילה שאביה עזב את הבית ונכנסה לתפקיד של הילדה בת השלוש כשהיא מתייפחת: "הוא לא אמר לי שום דבר, הוא אפילו לא הביט בי". המטפל ניסה לברר איזה מחשבות יש לילדה והיא ענתה:  "עשיתי משהו רע, משהו לא בסדר איתי, אם הייתי בסדר הוא היה נשאר ". לאחר כמה דקות בהן הילדה קיבלה הכלה וחמלה מהמטפל, פולה התבקשה להחליף תפקידים ולהיות אביה. המטפל הפנה את תשומת ליבה לתחושות הגוף שלה. היא דיווחה על תחושה נוראית,דחוסה ומתוחה ואמרה: "אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ". בתוך התפקיד יכלה להתחבר עם הבהלה של האב, ועם התקיעות שחש בנישואים אומללים ובעבודה שאין ממנה מוצא. פולה המשיכה: "אנחנו רבים כל הזמן, החיים שלי הולכים לאיבוד, אני חייב להימלט, אני חייב לברוח ולהציל את חיי". המטפל שאל את האב האם עכשיו, כשהוא עוזב את הבית, הוא שם לב לבתו היושבת על גרם המדרגות ומסתכלת עליו. פולה החלה למרר בבכי עז : "כן אני יודע, אבל אני לא יכול להביט בה, אני לא מסוגל, ברור לי שאם אראה את פניה לא אוכל ללכת. אני אוהב אותה כל כך, אבל אם לא אלך מכאן אמות, אני חייב לצאת מכאן". זו הייתה הפעם הראשונה שחשה את הפחדים והכאב של אביה. כשיצאה מהתפקיד היא התבקשה לחזור לאמונה שהיא לא אהובה ואשמה במצב. המטפל שאל: "מי המציא את הסיפור?" פולה ענתה: "אני". "האם הוא אמיתי?"  "לא ממש" היא ענתה . הוא התעקש: "את בטוחה?" והיא פרצה בצחוק משחרר. בתחילה ניתן מקום להכלה רגשית כפי שנהוג במרבית הגישות וסביר להניח שהרקע הבודהיסטי שלו סיפק למטופלת מרחב משמעותי של הקשבה ואמפתיה. בעזרת הבנה דינאמית של משמעות דפוס הנטישה שהושרש בילדות הוא התמקד בסצנת עבר שהכילה בתוכה את המטען הרגשי שלא עובד. הכשרתו הפסיכודרמטית אפשרה לו לנגוע בטראומה בעזרת חילוף תפקידים כך שפולה חשה הן את כאבה של הילדה והן את כאבו של אביה. שאלותיו האחרונות של קורנפילד נשאו טעם של שיחה קוגניטיבית- התנהגותית והן נתנו את האקורד האינטגרטיבי האחרון שסיים את ההתנסות החווייתית של חילוף התפקידים.

הצגת המקרה

בפרק זה אציג את התהליך הטיפולי בקבוצה, ואשזור בו כמה וינייטים בעזרתם אבחן באיזה אופן הועילה הטכניקה של חילוף תפקידים להגמשת תפקיד ה-"הדיכאון". אפתח ברקע קצר לגבי הקבוצה, החוזה הטיפולי, ומטרות הקבוצה.

רקע הקבוצה

במסגרת עבודת השטח של שנה ג'  הנחיתי קבוצת פסיכודרמה בביה"ח הפסיכיאטרי גהה, במחלקת אשפוז יום. המטופלים חוסים במחלקה מרצונם החופשי, מגיעים בכל בוקר ב-9:00 וחוזרים ב-14:00 לבתיהם. מכיוון שגהה הוא בי"ח אוניברסיטאי יש תחלופה רבה בהרכב הצוות והקבוצות במיוחד במחלקת אשפוז יום. הצוות מכיל 15 אנשים כולל סטודנטים ומתמחים שנשארים שנה לכל היותר. העו"ס, האחות, המרפאות בעיסוק, הפסיכיאטרית והפסיכולוג מתחלפים כל כמה שנים. במחלקה הקטנטנה בשטחה מספר אנשי הצוות הוא כמעט כמספר המטופלים. כל מטופל קיבל טיפול פרטני ממטפל מוסמך ולרוב גם מסטודנט והיו גם קבוצות רבות ומגוונות מלבד קבוצת הפסיכודרמה היו : קבוצת ביבליותרפיה, קבוצה דינאמית, קבוצת מוסיקה, קבוצת CBT, קבוצת הקניית מיומנויות בין אישיות, קבוצת הדרכת הורים, קבוצת בישול, יוגה, וריפוי בעיסוק. הייתה קבוצה נוספת לא רשמית שבעיני הייתה חשובה ביותר, אותה כיניתי "קבוצת הספסל בחוץ". שם היו מתאספים בהפסקות, מעשנים ושופכים את הלב. קבוצת הפסיכודרמה נאספה מדי יום ג' מ- 13:00-14:00 לאחר ארוחת הצהריים מהמדשאות הירוקות והנעימות לחדר הקבוצות. זה היה חדר גדול יחסית בתוך המחלקה הצפופה, החלונות פנו אל פירי המזגנים ויצרו תחושה של מקלט תת קרקעי מבוצר. בהתחלה המעבר מהחוץ לחדר החנוק היה לא נעים עבורי,אך עד מהרה החדר הפך למקלט מגונן ומכיל. הקבוצה הייתה קבוצת רכבת, לא נשמר בה הרכב קבוע של אנשים ממפגש למפגש, לאורך השנה אנשים חדשים הגיעו וותיקים עזבו. בסה"כ היו 33 מפגשים, בהם חלפו בקבוצה 37 אנשים,19 גברים ו-18נשים. בכל פגישה השתתפו בממוצע 8-10 איש, טווח הגילאים של המשתתפים היה רחב מאוד מגיל 18 ועד 72. הדיכאון הווה את המכנה המשותף של הקבוצה, הוא הופיע בשלבים ואבחונים שונים: מג'ורי, כרוני, דיסתמי, פסיכוטי (נלווה לסכיזופרניה) ומאניה דפרסיה. הוא נלווה גם להפרעה פוסט-טראומטית, הפרעות חרדה שונות ולהפרעות אישיות .לחלק מהמשתתפים היו גם נטיות אובדניות. רוב המשתתפים הגיעו ממשפחות בהן יש מחלת נפש, והדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם המשפחתי, והקשר המשפחתי ע"פ רוב אינו תומך. חלק ניכר מהאנשים עברו טראומות קשות, הזנחה בילדות, התעללות מינית ואלימות פיזית מצד בני משפחה או מכרים. היו כמה מקרים של טראומות מהצבא ופיגועים. רוב המטופלים היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, וחלקם במצב בריאותי קשה. סביבת ותנאי המחייה שלהם כל כך קשים, שהיה מפתיע לו לא היו נכנסים לדיכאון. לאור זאת, למרות התמיכה הרבה שקיבלו במחלקה החזרה היומיומית הביתה הייתה עבורם קשה ולא פעם טרפדה את ההחלמה.

החוזה הטיפולי   

החוזה הטיפולי התייחס לכמה נקודות: 1. שמירה על ה-setting : אנחנו נפגשים במקום קבוע, בשעה קבועה פעם בשבוע, כשיש הקפדה על הגעה בזמן לקבוצה, ויציאה לפני הזמן מתקבלת רק עם הודעה מראש. המבנה הכללי של מערך המפגשים נשמר, אך הזמנים שהוקצבו לכל פרק השתנו על פי שלבי הקבוצה. המפגש נפתח בד"כ בדופק הגולש לחימום. לאחר בחירת פרוטגוניסט אנחנו יוצאים לעבודה עמו או עם הקבוצה כולה ומסיימים תמיד בשיתוף. בדרך כלל המטופל שעבד בשבוע הקודם הוא זה שחתם את הדופק של המפגש הנוכחי וסיפר האם השפיעה עליו העבודה במשך השבוע.
2. סודיות: בכל פעם שנכנס אדם חדש מחדשים את חוזה הסודיות האומר כי לא משתפים מטופלים מהמחלקה שאינם נכנסים לקבוצה וכל אחד משתף את חבריו וקרוביו רק במה שנוגע לו אישית מבלי להזכיר שמות. עלי חלה חוות דיווח כללי בישיבת הצוות ודווח יותר מפורט למדריך שלי, במיוחד אם יש חשש לסיכון. כדי לשמור על חלקי בחוזה, גם בעבודה זו אשתמש בשמות בדויים.
3. נוכחות: המשתתפים היו צריכים להיות נוכחים בכל מפגש, אך למעשה מי שהרגיש ממש לא טוב הלך הביתה.
4. השתתפות: הוסכם מהתחלה כי כל אחד חושף את מה שמתאים לו ואני שומרת שלא יהיה לחץ קבוצתי על מישהו לדבר או לפעול, ומשתדלת מאוד לא להפעיל לחץ כזה בעצמי.
5. הפעילות בקבוצה: היה חוזה שבשתיקה שהתקבל מבלי שהצהרנו עליו, שקודם כל ניתנת הזכות לעבודה פסיכודרמטית, למי שלא עבד בפעם הקודמת. מחווה שהתהוותה באופן טבעי וייתכן כי פגעה במהלך ספונטני של בחירת פרוטגוניסט שהיה אולי נאמן יותר להדהוד הקול הבוקע מן התת מודע הקבוצתי.  בשיתוף הם למדו לשתף בחוויות אישיות שלהם, מבלי לייעץ,לפרש, או לבקר. השיתופים היו בעיני מאוד משמעותיים ונבעה מהם אחווה של שותפות גורל. 

המטרות הטיפוליות 

המטרה העיקרית הייתה ליצור מרחב טיפולי מוגן, תומך ומכיל שבו אפשר להעלות את הקשיים ואת רגעי החסד ללא ביקורת או שיפוט. מכיוון שבעיני הקשר הטיפולי הוא המרכיב החשוב ביותר בטיפול כיוונתי לכך שמי שמגיע לקבוצה יחווה קשר מיטיב המעניק תחושה של נראות ואכפתיות. היה לי חשוב לא להציב את עצמי בעמדה סטרילית ומתבוננת השומרת על חיץ מלאכותי ביני לבין המטופלים. לכן שיתפתי אותם מידי פעם בחוויות אישיות שלי, בעיקר במצוקות ובדיכאונות, מתוך תשומת לב שלא לשים את הזרקור עלי. כיוונתי לכך שאפשר יהיה להעלות נושאים בוערים או נושאים מוכרים זה מכבר, ולבחון אותם בקבוצה באופן יצירתי ומזווית שתהייה חדשה להם. ייחלתי שרוח הפסיכודרמה תשרה עלינו והחקירה תהיה בעיקר מתוך פעולה ולא מתוך ניתוח שכלי, על אף שנפלתי במלכודת הניתוח לעיתים תכופות מדי. העבודה בפסיכודרמה נועדה לאפשר למטופלים להתוודע למנעד התפקידים שהם מגלמים בחייהם כדי שיוכלו לבחור אם הם רוצים לצאת מהם או לשנות אותם. אני סבורה כי אנחנו לא נוטשים את התפקידים המייסרים שלנו אחת ולתמיד, עם זאת ערכה של החוויה החיה מחוץ לגבולות התפקיד כנקודת ייחוס שתלווה אחר כך את הזיכרון שלהם, (ואת הזיכרון התאי) אינו יסולא בפז .התפקיד העיקרי ששמתי לי למטרה להגמיש הוא התפקיד של המחלה שלהם. הציק לי מאוד השימוש הבלתי מבוקר באבחנות הרפואיות הרווח במחלקה. רציתי שיחוו שהמנעד המגוון של רגשותיהם, מחשבותיהם, והתנהגותם, רחב בהרבה מהטווח הסימפטומטי של המחלה,כך שייפרם הזיהוי שלהם את עצמם עם מחלתם. רציתי שיחוו שגם "הדיכאון" הוא תפקיד שאפשר לצאת ולהיכנס ממנו, ולא רק במה שמכונה תקופות של "רמיסיות" אלא כאן ועכשיו. חשוב היה לי שיוכלו להפנים כי מצבם אינו מעיד על אישיותם הדיכאונית, אלא על תפקיד שהם ממלאים מול המשפחה, במקום העבודה, וגם בתוכם פנימה. קיוויתי שהקבוצה תהווה מעין מכון כושר מנטאלי לפיתוח גמישות אפשרויות תגובה, והתנהגויות חדשות החורגות מן ההרגל להתקבע לתפקיד מסוים וכן לזיהוי גמישות כזו שכבר קיימת. בעיקר ייחלתי לכך שיתעורר בהם הרצון לקחת אחריות על מצבם במקום לראות במצבם גזירת גורל שנכפתה עליהם. שמתי לי למטרה להראות להם את הקשר שבין לקיחת אחריות על ההחלמה לבין הרחבת היכולת להתמודד עם קושי. כשראיתי שלא פעם בדופק הם עונים לשאלה על שלומם באופן הרגלי ואוטומטי בכותרת גסה, הצבתי לי כמטרה ללמד אותם לבדוק פנימה ולדווח על שלומם באופן מדויק ובזמן אמת. מטרות טיפוליות נוספות היו פיתוח היכולת המשחקית אצלם ואצלי כמטפלת, והכרה של האמצעים הפסיכודרמטיים.  עודדתי אותם מאוד להיות כפילים אחד לשני ואגו מסייע, כיוון שמעבר לתועלת המקובלת שיש לטכניקות אלו, כך, "בדלת האחורית", מבלי שירגישו שהזרקור מכוון עליהם, הם הלכה למעשה יוצאים מהתפקיד ההרגלי שלהם. כדי להעלות זאת מעט למודעות, שאלתי אותם בשלב השיתוף על תחושותיהם בתפקיד שמילאו. 

סיפור הקבוצה-  התהליך הקבוצתי

התמה המרכזית אותה בחרתי על מנת לשרטט את ציר העלילה היא התנועה בין שני קטבים: הקוטב האחד מתבטא בדיכוטומיה בין הגנת יתר על הדרמה הפנימית שלא תצא החוצה,לבין חשיפה ופריצת גבולות בלתי מווסתת בין התיאטרון הפנימי לבמה הקבוצתית. הקוטב השני מתבטא בחוויה של פתיחות וסגירות מאוזנות יותר וביקורת גבולות תקינה. הקבוצה מתחילה את מסעה בתנודה בין הישמרות יתר והצפת יתר ובהדרגה עוברת לבנייה של אמון, קשר, חיבור, אינטימיות, כנות וכוונון מדויק יותר של מידת החשיפה והשיתוף. ארצה להראות כיצד התנועה על הציר הנ"ל מקבילה לתנועה ממצב של הזדהות מוחלטת עם תפקידים ספורים להרחבת רפרטואר התפקידים.  אגולל את סיפור העלילה הקבוצתי בארבעה פרקים, להם אוסיף את המימד של התהליכים המקבילים שעברו עלי בו זמנית לאורך הציר עם הקבוצה, עם צוות המחלקה ובעיקר עם הפסיכולוג שהדריך אותי. הציר של התהליך הקבוצתי מתואר באופן ליניארי כדי להדגיש את התפתחות השלבים. אולם בפועל הייתה כמובן חפיפה בין השלבים. היו פגישות כנות ומרגשות בהתחלה וגם פגישות שהייתה בהם סגירות ושמירה לקראת הסוף.

שלב ראשון:  שמירה והצפה, התנגדות והזדהות עמוקה עם תפקידים  (פגישות 1-13) 

במפגש הראשון ביקשתי מכל אחד שיציג את עצמו, באופן שהוא היה רוצה שנכיר אותו. מהתחלה בלטה ההזדהות של חברי הקבוצה עם תפקיד המחלה שלהם כיוון שרובם הציגו את עצמם דרך המחלות שלהם. למשל, אמיר: "אני לא יודע אם אוכל לדבר במפגשים כי יש לי חרדה חברתית". זיו: "מאז שאבחנו אותו כמאני-דיפרסיבי התחלתי לבזבז המון כסף". בדיחה מאירת עיניים זו הדגימה עבורי במדויק את המנגנון של הזדהות עם תפקיד. מהפגישה הראשונה הוספנו את המימד של ההומור ליחס אל המחלות. מימד שתרם רבות אני סבורה מחד לקבלה של המצב ומאידך לשחרור קל מתפקיד החולה. האחיזה העיקשת של אדם בתפקיד ניכרת במיוחד כאשר הוא מתנהג בדרך הסותרת את הדרישות המצופות מן התפקיד. למשל אמיר שבכל פעם שאני שואלת על משהו שעושה לנו טוב ונעים עונה: "שום דבר לא עושה לי טוב, יש לי אנהדוניה". אך כאשר שאלה על הנאה לא נשאלת מפורשות הוא מסגיר שהוא אוהב ספרי וסרטי מדע בדיוני,ומשחקי מחשב. יהודית המציגה עצמה כמעט תמיד בתפקיד האם השכולה האומללה, מפיקה לעיתים צחוק מתגלגל ומבצבץ בה זיק שובבי בעיניים. לו הייתי חוזרת אחורה הייתי משקפת בצורה מודגשת יותר סתירות אלו.
בשלב הראשון הקבוצה היטלטלה בין שתי נטיות : רוב האנשים ביטאו קושי לדבר ולהיפתח. לעומת זאת היו גם אנשים שהביאו את הסיפורים הכואבים שלהם באופן מציף וחסר הדרגתיות. בני נציג מובהק של "השמורים", הכריז בפגישה הראשונה שהוא לא יוכל לדבר פה על דברים אישיים כי זה מסווג (לעיתים תכופות מבקר אותו פלשבק פוסט טראומטי משרותו הצבאי). הוא הגיע לקבוצה באופן לא קבוע, ובאופן קבוע סירב להצעותיי לעבוד איתו. חשתי שחומות ההגנה הבצורות שלו מסתירות פחד אדיר. בחימומים ניכר כי הוא חושש פן יאבד שליטה ומשהו ייחלץ מפיו. לקראת אמצע השנה התברר במפגשים שלו עם הפסיכיאטרית שהפוסט טראומה שלו מהצבא, התיישבה על חוויות ילדות טראומטיות.
בשלב זה אני חשה כי הקבוצה בודקת אותי ובוחנת מה זה פסיכודרמה. אני מתוודעת לעצמי לראשונה כמנחה ותוהה עד כמה עמוק, רחוק ומהר נכון ללכת עם הקבוצה, ואיך משתמשים בפסיכודרמה לבנייה של קשר מיטיב ומחזק.  האמון בקבוצה נבנה אט אט תוך לא מעט התנגדויות, והוא נבחן מחדש כל פעם שמצטרף חבר חדש. כשעלו התנגדויות לעשות משהו בחימום או על הבמה ניסיתי להקשיב לקול של ההתנגדות ולהיענות לפעולה שהיא מבקשת ולא ללכת נגדה. זה אפשר לי ולקבוצה לחוות את ההתנגדויות כמהלך של גדילה תוך שימת גבולות הדדית לגבי מה מתאים ומה לא מתאים לעשות בקבוצה. מההתנגדויות הבולטות היו חוסר נכונות להכיר בשיפור במצב הנפשי בהווה, וההסכמה לדמיין חוויה חיובית בעתיד. לא פעם ראיתי בהלה מופיעה אצל מטופל שהראה סימני התקדמות לקראת יעד שכיוון אליו.  בתחילה הבנתי זאת כפחד לא מוצהר מפני השינוי המיוחל. וכהתמודדות מתסכלת עם הפער בין הרצוי למצוי, פער שלא היה צריך להתמודד איתו כשוויתרו על הרצוי. כעת אני רואה זאת בעיקר מהזווית של הפחד מיציאה מהתפקיד המוכר של הדיכאון.
לדוגמא; בסיום הפגישה השישית איתן השתמש בכובעים שהבאתי כדי לבנות פסל של זיכרון מן העבר, וייחול לעתיד בו הוא מוקף בתמיכה של חברים. הוא פיסל את האנשים צוחקים ונהנים.אמיר וצבי סרבו בכל תוקף לחבוש את הכובע, ולקחת תפקיד שמח. זאת למרות שבדרך כלל הם נהגו לשתף פעולה ולהתגייס האחד בשביל השני.
ההתנגדויות העלו בי כמה תובנות מעניינות. למשל, בכמה משחקים בחימומים התבקשו אנשים לספר על עצמם סיפור שיקרי. שמתי לב שלקבוצה של ה"מוצפים" יותר קל לבדות מדמיונם דבר שקר. לעומת זאת "השמורים" התקשו על אף הצהרותיהם שכולם חיים בשקר ועוטים מסכות. תהיתי עד כמה הקושי לבדות סיפור קשור לקושי לצאת מהתפקיד המוכר. אני סבורה שהבחירה בשקר מסוים מגלה עליהם איזושהי אמת שהם לא מוכנים לחשוף, ייתכן כי באופן לא מודע הם חשים בכך. רוב האנשים בקבוצה גם אם חשו לא בנוח לדבר ולהיחשף רגשית היו מוכנים לשמש כאגו מסייע. שניים או שלושה מהאנשים המסוגרים ביותר הצליחו באופן מרגש לאלתר בתפקיד האגו המסייע וליצור רפליקות ספונטניות שתמכו בפרוטגוניסט.   מהמפגש השני התנסינו במשחקי תפקידים אשר תרמו להרחבת היכולת המשחקית והאמפתיה בחדר. איתן נכנס לתפקיד "החלק הפגום והמבוהל של איתן", הוא העלה באמצעותו זיכרון מכיתה ב' בו הוא חש שהוא לא מסוגל להתקדם יחד עם כולם בחומר הנלמד, והוא מתמלא בפחד על מה יגידו עליו. הצטערתי שלא שיתפתי אותו בזיכרון החי שלי מכתה א' כשלא הצלחתי להתקדם עם כל הילדים בכיתה בחוברת "צעד צעד". בזמן שאמיר שיחק את השעמום שלו אילנה אמרה לו:  " הלוואי שתעזוב אותו כבר". זה היה יפה מאוד בעיני כיצד כל כך מהר היא קלטה שהיא יכולה לדבר בבוטות לשעמום של אמיר, ובזה בעצם היא לא פוגעת בו אלא להפך. יפעת בחורה בת 19, הביאה שני חלקים מנוגדים שלה; החלק החזק, מתפקד, עובד, יוצא לבלות עם חברות ואוהב את התינוק שלה. החלק השני החלש, הלא מתפקד, מסתגר ומדוכא ואינו מתייחס לילד שלה.  שלום מקבוצת "השמורים" שיחק את "הבושה של שלום" וחשף מתוכה זוויות חדשות על עצמו, הוא סיפר שהיא מלווה אותו מגיל 3 ומאז היא לא עזבה אותו לרגע, גם כשהוא לבד. היא הייתה היחידה שעטפה והגנה עליו וכשגדל היא הפכה להיות הדיכאון והחרדה החברתית המגנים עליו כיום. אין תמה אם כך שכל כך קשה לשחרר את האחיזה מתפקיד הדיכאון.  מהפגישה החמישית הקבוצה החלה להתנסות בחילופי תפקידים .
במפגש ה-11 התנסינו בחילוף תפקידים עם חפצים, עבודה שאפשרה גם למסוגרים מבין המשתתפים להציג היבטים עמוקים מאלו שנחשפו עד כה. במפגש ה-12 עדיין עם אותם חפצים, גאיה בחרה בתיבה מעוטרת בציור של גלובוס עתיק ואמרה שיש בתוכה אוצר גדול שקשה להגיע אליו. ביקשתי שתפסל את מה שהתעורר בה מהחפץ. היא מיקמה עצמה במרכז החדר ואת שאר האנשים הציבה כשהם צפופים סביבה. היא החלה להרגיש לחוצה ונחנקת ואמרה: "זה נורא מפחיד שכולם מסתכלים עלי מקרוב כל כך". הצעתי שזה יכול להיות פסל קינטי כך שתוכל להזיז את האנשים איך שמתאים לה. היא השאירה את האנשים צפופים והוציאה הצידה כסא עבור עצמה כדי שתוכל להסתכל עליהם ממרחק ואז נרגעה. בזמן השיתוף היא תהתה מדוע היא מכניסה את עצמה תמיד לסיטואציות חברתיות שנורא מפחידות אותה ולא יודעת להגן על עצמה. אני מציגה את העבודה איתה כיוון שהיא מדגימה את הדילמות של השלב הראשון בתהליך הקבוצתי, דילמות של חשיפה לעומת שמירה עצמית, יצירת קשר עם האחר לעומת הימנעות מקשר על מנת לשמור עצמי ולהיות מוגן. לה היה זה המפגש השני והקבוצה מצד אחד דיווחה על סקרנות לגביה כי היא כמעט ולא מדברת במחלקה ומצד שני אפשרה לה להיחשף לאט אם כך מתאים לה. יחס שהבהיר לי שהמיכל הקבוצתי נבנה לכיוון של הכלה והגנה הדדית.
כדי להמחיש יותר את השלב הראשון בחרתי להביא וינייט של חילוף התפקידים הראשון שנערך בקבוצה בין יהודית לאחד משני בניה שנפטרו:
יהודית התחילה את החילוף מול כסא ריק שייצג את שמואל בנה. היא אמרה שאינה יכולה לתת למישהו בקבוצה לשחק את בנה בתואנה שהוא מת. הסברתי שזה אפשרי בפסיכודרמה אבל היא סימנה שלא. אז התחלנו מול כסא ריק.
יהודית:  "איך טיפלנו בו הוא שכב בקפלן".
אני: "יהודית, במקום לספר לנו על זה תדברי לשמואל. את בטוחה שאי אפשר להזמין מישהו לשחק אותו?"
יהודית: "אני מעדיפה שלא."
אני: "אוקי, אז שמואל פה שוכב במיטה בקפלן, את רוצה שאביא עוד כסא וניצור מיטה?
יהודית: "לא, אל תטרחי, ככה זה בסדר". היא פונה לשמואל: "כמה דאגתי לך ואתה לא הסכמת שאני אדאג לך. למה לא טיפלת בעצמך? אתה לא טיפלת בעצמך טוב ולא נתת לי להיות שם".
אני (ככפיל) : "אני כועסת עלייך שמואל שלא נתת לי לדאוג לך ולטפל בך, אילו נתת לי אולי היית חי. "
יהודית: פונה אלי: "לא הרופא אמר שאי אפשר היה להציל אותו מהרגע שהוא בא לבית החולים אחרי האירוע. אבל הוא אמר שלפני האירוע הוא לא דאג לעצמו טוב, הוא היה כל כך מסוגר ולא דיבר."
אני: "תדברי אל שמואל...  שנזמין מישהו שיהיה שמואל?"
יהודית:  "לא".
אני: "אוקי, אז תגידי את זה בכל זאת לשמואל".
יהודית: " אתה לא בסדר שלא דאגת לעצמך לפני האירוע ואפילו לא סיפרת שאתה לא מרגיש טוב".
אני: (ככפיל)" לא רק שלא נתת לי לדאוג לך אפילו לא סיפרת לי שאני אמורה לדאוג לך. "
יהודית: "כן, כל כך מסוגר הוא היה. "
אני:  "דברי אליו"
יהודית: "כל כך מסוגר היית, שום רגשות... לא מדבר... לא טוב, לא ידעתי בכלל שהיית חולה "(עולה בכי בנימת קולה).
אני (ככפיל): "אני כועסת עלייך על זה ".
יהודית: " אני לא יכולה לכעוס עליו, רק עצוב לי עצוב עצוב. "
אני: "אולי עכשיו אפשר להזמין מישהו כי אני רוצה שנשמע מה יש לשמואל להגיד לך, והכסא לא יודע לדבר."
יהודית: מחייכת "כן איתן ".
אני: מורה להם להתחלף במקום, וליהודית לשבת במקום של שמואל רגע. לצערי לא היה לי זמן לראיון עם שמואל, זה כבר היה סוף המפגש.לכן ניסיתי בדקות שנשארו לעזור ליהודית להיכנס קצת לתפקיד של שמואל. 
אני ליהודית בתפקיד שמואל: "שמואל, שמעת מה אימא שלך אמרה לך, יש משהו שאתה רוצה להגיד לה עכשיו? "
יהודית (בתפקיד שמואל): "כן. קשה לה חבל. "
אני : "דבר אליה שמואל". (איתן היושב בכסא של יהודית מראה סימני מבוכה, אולי כי התייחסתי אליו בלשון נקבה.)
יהודית: "כמה קשה לך, את לא בסדר שאת ככה... את צריכה להמשיך לחיות, למרות הכאב... את צריכה לחיות... אני רוצה לשמוע שאת מתפקדת וחיה טוב. "
אני: מורה על  ~חילוף~
איתן בתפקיד שמואל: מתקשה לחזור על הדברים, ואני עוזרת לו. יחד עם זאת באינטונציות שלו הוא מאד מכוונן.
יהודית: (בבכי תמרורים). "אני אוהבת אותך שמואל, אני מקווה שאתה באמת רואה אותי ושטוב לך שם".
(נגמר הזמן ולא יכולנו לעשות עוד חילוף, הצעתי לאיתן שיאמר איזה משפט סיום לאימא שלו. )
איתן:  "גם אני אוהב אותך אימא, אני מחכה שיהיה לך טוב". (הוא נתן את הרפליקה לבד ללא עזרתי.)
יהודית אמרה לי בסוף המפגש שהיא מרגישה יותר טוב אחרי שבכתה, אולם אני נותרתי בתחושת מועקה. הייתה לי הרגשה שיהודית מדקלמת את הטקסט, שהיא בוכה בקלות ושאינה מחוברת ממש לעצב שלה.לא הרגשתי שהיה לנו זמן לעבור תהליך נפשי עמוק, הבכי וההתרה לכאורה שהיא עברה הרגישו לי לא תואמים את מה שהתרחש בפועל. גם כשידברה על הזכות או החובה לחיות טוב לאחר מות בניה חשתי שהיא מדקלמת. חשבתי שאולי היא ניסתה לרצות אותי. יחד עם זאת כשלקחתי בחשבון את הפרספקטיבה של התהליך הקבוצתי שהיה עדיין בשלב התחלה יכולתי להתבונן במה שקרה ליהודית באופן יותר מורכב. זה היה החילוף הראשון בקבוצה,יהודית הייתה האישה היחידה בחדר, וגם היחידה מ"קבוצת המוצפים". זו הייתה הפעם הראשונה שבכי וכאב באו לידי ביטוי בעוצמה כזו בחדר. ייתכן שהחיבור הרגשי הלא כל כך מותאם, הותאם כן לקול הקבוצתי שביקש עדיין לשמור על הקבוצה מפני מהצפה רגשית מתוך הפנמה שבמרחב הקבוצתי עדיין לא היה מיכל יציב להכלה רגשית מעמיקה. יהודית גם היא למרות הצפת הדמעות כן שמרה על עצמה בדרכה מלגעת בכאב באמת מולנו. ייתכן שמה שנשמע לי כדקלום הוא מנגנון הגנה כלשהו, היא גם שמרה על עצמה בכך שבחרה את הבן שאליו הייתה פחות קשורה וכשהתעקשה לדבר לכסא ריק שייצג אותו וכשהרגישה יותר בטחון ביחסים איתי ועם הקבוצה היא הזמינה את איתן לבמה.היה מעניין לראות כיצד בתפקיד שמואל הפסיקו הדמעות וכאשר חזרה להיות יהודית שמדברת אליו היא שבה לבכות. זו אולי אינדיקציה לא רק לחוסר החיבור רגשי אלא גם לכך שעל אף שלא נכנסה עד הסוף לתפקיד איתן בכל זאת לרגע קט עזבה את תפקיד האם הבוכייה.
הקווים המקבילים שבין התהליך הקבוצתי להדרכה: בהדרכה הפסיכולוגית עמדתי על רגלי האחוריות כדי לשמור על זכותם של המטופלים שלי לסודיות והיה לי קשה בהתחלה להביא דוחות ולתאר לפסיכולוג מה קורה בקבוצה כשעליהם חלה שמירת סודיות ועלי לא. עם זאת, כמו אצל חברי הקבוצה ההתנגדות שלי התרככה במשך הזמן והייתי יותר פתוחה לשתף אותו במה שקורה בקבוצה. שני התפקידים של ה"שמורה" ושל ה"חושפנית" מוכרים לי היטב.  בשלב הזה הייתי הרבה יותר חשדנית ושמורה מפני המדריך שלי. עם המדריכה הפסיכודרמטית נרקמו מהר מאוד יחסי אמון והיה לי קל להיפתח בפניה לעיתים גלשתי לתחושה שאני משתפת אותה יותר מדי. היא שיקפה לי כי בעמדת המטפלת אני נוטה באופן מובהק אל הקוטב של "מגוננות יתר". אני ממהרת להגן מפני "פלישות" לפרטיות של משתתפים במקום לתת להם להתמודד ולהיות שם איתם. אני מניחה כי נטייתי זו תרמה לתחושת האמון והביטחון בקבוצה, אך וודאי טרפדה לא פעם נגיעה עמוקה יותר. הקורלציה בין היכולת שלי לשחרר את מגוננות היתר ליכולת שלהם להיפתח בכנות הייתה מהקווים המקבילים הבולטים שהבחנתי.  הגנת היתר שלי התבטאה בין היתר בגלישה למלל רב מדי בניסיון לרכך את האפקט שפעולה עלולה לעורר. אצל כמה מהם הופיע מנגנון הגנה דומה. גם לי כמו להם היה קושי להיכנס למודוס של פעולה, ולמודוס משחקי איתם.  בהדרכה איתה עלה גם הקושי שלי להציב גבולות ברורים בתור הדמות הסמכותית בחדר. כמו כן את חווית הדיכאון אני מכירה  וזה אפשר לי להתחבר אל הדבק של הקבוצה. כמובן שהשתדלתי להישאר אמפאתית, מבינה ומכילה מבלי ליפול להזדהות והשלכה.

שלב שני: קליפת התפקיד נסדקת לאט, תוך עליה בהתנגדות והתרקמות הקשר הטיפולי. (פגישות 24-14) 

להצגת שלב זה, בחרתי להשתמש בצבי כפרוטגוניסט הראשי. הוא עצמו אמנם סירב לעלות על הבמה כפרוטגוניסט אך עבורי הוא מסמל באופן מובהק את השינוי שחל בקבוצה בשלב זה.  צבי הוא אדם דתי, בן  60 לערך, כבד גוף, נשוי, יש לו ילדים ונכדים, והוא סובל מדיכאון קליני. זה היה האשפוז השלישי שלו כשהאשפוזים הקודמים היו במחלקות סגורות. צבי היה אחד האנשים המובהקים בקבוצת "השמורים". בערך עד מחצית השלב השני הוא התרפק על עברו ולא האמין ששינוי לטובה אפשרי. בשלב הראשון ההתנגדות שלו התבטאה בעיקר בסירוב להשתתף בתרגילי תנועה, או שסרח רגליו בהפגנתיות במקרה הטוב וכן הוא הפליג בנאומים פילוסופיים על משמעות החיים ללא חיבור רגשי שקטעו לא פעם רצף עבודה. הרגשתי שאני מפתחת סלידה מסוימת כלפיו כנראה בגלל שגם לי יש נטייה דומה לברוח למלל. עם הזמן נפתחו בינינו מנעדים מפתיעים של תקשורת וחיבה, הוא נגע לליבי ואני שמחה על התהליך שהוא עבר בקבוצה. הוא גם היה אחד האנשים הבודדים שקיבל תמיכה בבית מאשתו שהייתה מוכנה להכיל את מצבי רוחו.
בפגישה ה-14 לאחר חימום קבוצתי של חיבור עם הילד הפנימי עלה לו זיכרון ילדות נשכח מגיל 8. הזיכרון הוצג על הבמה בטכניקת ה-"פלייבק" מכיוון שהוא סירב לשחק כפרוטגוניסט. בפלייבק הוא היה לידי והיה מוכן לביים. הסצנה הייתה סיום של שעור אקורדיון כשהמורה אומרת לאמו שהוא מאוד מוכשר והשתפר מאוד בנגינה.  האם השמחה נותנת לו לירה שילך לקנות לו ממתק שהיה מצרך נדיר בבית דל-האמצעים. הוא יוצא בצהלה גדולה לקנות לו שלגון. הוא מציין כי בזיכרונו השמחה בשלגון גברה עשרות מונים על השמחה בשל השבחים.  צבי בחר בגאיה בחורה צעירה ואנרגטית, שתשחק את צבי הילד. ביקשתי ממנו ולהפתעתי הוא נענה, שיחליף לרגע עם גאיה רק כדי להראות לה, כיצד יצא בצהלה לקנות את השלגון. מובן שהיה לי חשוב שיחווה זאת על בשרו. הוא הדגים זאת בכבדות ובתנועות גסות. גאיה לעומת זאת נכנסה בקלות לקלילות של הילד הקטן וצבי שהתבונן בה קפץ בהנאה על הכסא ואמר: "וואו... זה היה בדיוק ככה". זה היה רגע קטן ומשמעותי בו צבי יצא מהתפקיד "המדוכא, המריר והציני" שלקח על עצמו עד כה. ויתר על הגנותיו הרציונאליות והתחבר לאנרגיה של חיים ושמחה.
המפגש ה-16 היה המפגש הטעון ביותר בקבוצה. ביקשתי מהאנשים לצייר את האטום הסוציאלי שלהם. הנחיתי עבודה בזוגות ואמרתי שאחר כך נפתח את זה לעבודה פסיכודרמטית בקבוצה. צבי התמרד כבר מההתחלה  (עם כי לאחר העבודה הקודמת שלו,טיב ההתנגדות שלו התרכך מעט.) ושאל: "אפשר לא לשתף פעולה?". כשניגשתי אליו הוא אמר לי:  "אני מצטער, אני לא רוצה לעורר תסיסה, אבל אני נפש שמסוכסכת עם עצמה ואני לא יכול לעשות את זה". ניסיתי להבין מה הקושי והוא אמר: "זו חשיפה גדולה מדי, זה יותר מדי אינטימי להביא לכאן את המשפחה שלי".  הבטחתי לו שממנו באופן אישי, לא אבקש להראות את השרטוט שלו לאיש, וזה יהיה רק בינו לבין עצמו, הסברתי : "אני חושבת שכשזה ירד מהראש ליד, ותוכל לראות את השרטוט בעיניים, זה יהיה תהליך עמוק יותר של הבנה, מאשר אם רק תחשוב על זה." ראיתי שדברי ריככו אותו במעט אולם השיחה שלנו עצרה את כולם ואז הצעתי לחזור למעגל.
צבי: "זו חשיפה גדולה מדי התרגיל הזה. זה לא שאני לא מוכן לעבוד. אני מוכן לדבר על עצמי אבל לא על האנשים המשמעותיים בחיים שלי."
אני: "אבל הקשר שלי עם האנשים הקרובים אלי זה מי שאני. אם לא אביא אותם לכאן איך נעבוד? "
שלום: "נו ברור שקשה להיחשף כאן, אבל זה טיפול המקום הזה מה אפשר לעשות, ככה זה."
אני: " זו שיחה נורא חשובה... איך אפשר להיתרם בלי להעז להיחשף? "
למפגש זה הייתה משמעות רבה עבורי, כיוון שהוצהרה בו מפורשות התמה של ההיחשפות, היא חוט השני של ציר העלילה בקבוצה לאורך השנה.
צבי: " אני לא יכול להיחשף ככה כי פה זה מרחב ציבורי. במרחב הפרטי עם המטפל שלי זה משהו אחר. "
אני (ככפיל לצבי):  " את יודעת מאיה, אני לוקח מאוד ברצינות מה שקורה כאן ואני רוצה לגעת בנפש שלי, אבל אני יודע מה הגבולות שלי ומה שאת מבקשת ממני לעשות נועל אותי. אם אנעל במילא לא יהיה טיפול. "
צבי: "מאשר לחלוטין". 
התרשמתי שנרגעו הרוחות, וביקשתי להתחבר בזוגות  והנחתי לשאול שאלות על האטום הסוציאלי בדרך מסוימת.
ואז- חיים קפץ: "אני מצטער גם לי זה מאוד קשה מה שקורה כאן, זה ממש מציצנות, אני לא מוכן לשאול שאלות את אף אחד על מה שהוא צייר וגם לא מוכן לענות לשאלות שלהם. למה שהם ישאלו אותי, מה הם הפסיכולוגים שלי? "
אני (ככפיל לחיים): "אני מרגיש כמו צבי שזה מידי חושפני, אבל לי זה יותר קשה בזוגות מאשר במעגל. "
חיים: "כן, זה נכון. "
אני: "אם היינו עובדים במעגל והייתי שואלת אותך למשל; למה שרטטת את סבתא שלך למעלה זה היה מרגיש לך מידי חושפני?"
חיים: "הייתי אומר לך שזה מעניין את הסבתא שלי". (מעורר צחוק).
חיים: " אני ממש לא ניסיתי להצחיק. זאת פשוט חטטנות ואני לא מוכן לזה".
איתן : " גם לי קשה החשיפה, אבל זה הטיפול...".
ולאדי וחמוטל הצטרפו להתנגדות, והביעו מורת רוח.
שלום: "אני לא מבין מה הבעיה שלכם לחשוף רק מה שאתם רוצים? אתם לא רוצים לענות אז אל תענו."
צבי: "כל מה שביקשתי זה להיות פסיבי היום. לא התכוונתי ליצור את מה שקורה כאן עכשיו. "
אני (ככפיל לצבי): "אני רק רציתי להיות נאמן לעצמי ולכן לא הסכמתי לשרטט את האטום החברתי. לא התכוונתי ליצור פה מהפכה, זה קצת מפחיד אותי... אני לא התכוונתי. "
צבי: "מאשר לגמרי. אני מבין שזה חשוב להיחשף ולהיפתח בטיפול אבל זה קשה מדי. ההבנה הזו עוד לא חלחלה מספיק".
אני (ככפיל של צבי): "האמת שהייתי מאוד רוצה להיחשף ולהיות פתוח בציבור הזה אבל הפחד שלי כרגע הוא גדול מדי".
צבי: "כן, זה קשה להסתכל במראה. ממרום גילי אני יכול להגיד שזה מאוד קשה לשנות הרגלים. אני התרגלתי להיות עם ברקסים חזקים. זה לא שאני רוצה ללחוץ על הברקס אבל ככה יוצא. לפני שבועיים הבאתי את אימא שלי והמורה לאקורדיון והבנתי מה זאת אומרת לעבוד בגוף ולא לדבר על זה. זה גם היה חשיפה אבל טובה."
אני (ככפיל לצבי): "הייתי רוצה מאוד לשחרר את הברקס אבל אני חייב ללחוץ עליו מאיה כי את מבקשת חשיפה יותר מדי מהירה בשבילי. אני לוקח אחריות על הברקס ואני מבקש לעשות את זה בהדרגה. את רוצה לזרוק אותי למים העמוקים. כבר נכנסתי למים הרדודים לפני שבועיים ואם אפול לעמוקים ואטבע מי יציל אותי ?"
צבי: "אני חותם על כל מילה".
חיים: "זה לא שזה לא מעניין אותי לדעת על המשפחה שלהם, זה פשוט לא התפקיד שלי. אני לא חושב שזה בסדר שאני אשאל. אני מצטער אם אני פוגע בך, אני לא מתכוון,  זה פשוט לא ניראה לי נכון לעשות."
אני: "אני לא מרגישה שאתה מנסה לפגוע בי. העלתם היום את הנושא אולי הכי מהותי בטיפול. איך וכמה אפשר להיחשף, באיזו מידה אני שומר על עצמי ובאיזו מידה אני פותח את עצמי ומתמודד עם הפחדים שלי. זה טוב מאוד שזה עולה."
צבי:"השיחה הזאת מאוד חשובה לי ועוזרת לי להבין". לצערי הרב לא שאלתי "להבין מה?" כי רציתי בכל זאת לעשות נגיעה קטנה בפעולה בקבוצה. אולי דווקא במפגש הזה הייתי צריכה לתת מקום למלל ולא לחשוב שמלל תמיד נוגד פעולה. 
הדהוד ההתנגדות בעזרת כפיל והעלאת ההתנגדות לקדמת הבמה נתנו לגיטימציה למנגנוני ההגנה וריככו אותם. העבודה על ההגנות גם העמיקה את תחושת האמון בקבוצה. נראה לי שתחושת הנראות שהם קיבלו גם כשהתנגדו לבקשותיי עזרה להם מצד אחד לקחת אחריות ומצד שני העלתה את תחושת הביטחון בי ובקבוצה. ללא בטחון ואמון לא יכולה להתפתח אינטימיות. במפגש זה לא הייתה פעולה על הבמה שאיתגרה את הפחד מן החשיפה, אך הרגשתי כי השיחה היוותה סוג של פעולה או לפחות זה היה דיבור מתוך הפחד והקושי ולא עליהם. הקבוצה ע"פ רוב מתקשה לשמור על רצף מפגישה לפגישה והם כמעט אף פעם לא זכרו את הפגישה הקודמת. את הפגישה הזאת הם כן זכרו.
אחרי המפגש הזה הרגשתי שהקשר עם צבי משתנה לטובה.
במפגש הבא צבי פתח: "מתסכלת אותי המודעות שאני יודע שנכון להיחשף ולהיפתח אבל אני מרגיש שאני לא יכול".
אני: "אתה באמת לא יכול?"
צבי: "יכול להיות שאני גם לא רוצה אבל אני גם כן רוצה, אז אני לא יודע".
אני: "זה יכול להיות שיש בנו רצונות סותרים. הרבה פעמים אנחנו נתקעים בגלל מלחמה בין שני רצונות מנוגדים ולאו דווקא בין רצון ליכולת". פניתי לכולם "מה התנאים שאנחנו צריכים בשביל לעשות את הקבוצה הזאת, למקום שאפשר להיחשף בו? בדרך כלל בשביל להיחשף צריך להרגיש שזה מקום בטוח. מה יעשה אותו בטוח? "
חיים: " זה לא קשור לביטחון. זה לא עניין הציבור לדעת כל מיני דברים אישיים מדי של אנשים. אני לא מבין בשביל מה זה עוזר? מה זה נותן למישהו להיפתח פה? "
אני: "בשבוע שעבר צבי אמר שזה מאוד קשה ולא נעים להסתכל במראה..."
חיים: (קוטע את דברי): "אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להסתכל במראה. לפעמים זה לא רק לא נעים, זה ממש מגעיל."
אני: "תסביר"
חיים: "אני מסתכל ומה שאני רואה אני לא אוהב, לא אוהב את מי שאני עכשיו שאין לי כוחות לעזור, זה מגעיל."
מתוך הדיבור על מראות אלתרתי תרגיל בו כל אחד עומד מול מראה ומתאר איזה אני הוא היה רוצה לראות משתקף במראה.  רציתי לבדוק באיזה תפקידים הם מעוניינים לשחק? היו כמה אמירות משמעותיות מאוד שהמראות אמרו.
לדוגמא ; אמיר אמר: שאם הוא מפנטז משהו לא מציאותי שהוא יודע שלא יקרה זה מכאיב לו יותר.  צבי שיקף לו שפעם הוא לא היה מתקרב אליהם והיום הוא יושב ומדבר איתם על הספסל ולכן זה חשוב להאמין בשיפור. (אמירה מדהימה בפני עצמה כשהיא באה מצבי, גם אם הופנתה לאמיר) . רציתי לעבוד עם אמיר שהוא מהמסוגרים ביותר ומאייש את תפקיד המתנגד הראשי בקבוצה. אמיר בחור בן 21, ממורמר מאוד, הוא דוחה את רוב ניסיונות ההתקרבות, מדבר תמיד בנימה עצבנית, ובולע את המילים כך שקשה להבינו. הוא מתהדר בשלל אבחנות: דיכאון קליני, אנהדוניה, הפרעה סכיזואידית, וחרדה חברתית. את הגדרת  הDSM של כולן הוא יודע בע"פ, וכשמבקשים ממנו משהו שחורג מגבולות התפקידים המוכרים לו, הוא שולף אותן כדי להסביר למה הוא לא יכול לבצע את מה שאני מבקשת.  ניסיתי לדרבן אותו למצוא משהו שהוא אוהב שמשתקף מבבואתו במראה. הוא טען בתוקף שאין. הזכרתי לו את הסבלנות שלו שכבר הופיעה פעם באיזה תרגיל, ואת זה שהוא מגיע לקבוצה בהתמדה למרות הקושי והשעמום עליו הוא מעיד כל פעם. 
אני: "אז מה זה הכוח הזה שמניע אותך?"
אמיר: "זה אותו כוח שלא מניע אותי, אתם אולי לא יכולים להבין את זה אבל זה אותו דבר."
אני שמה כיסא ריק על הבמה ושואלת: "הכוח שמניע ולא מניע את אמיר אתה מוכן לבוא לפה כדי שאוכל לדבר איתך?"
אמיר: קם בעצבים לבמה. "זה לא כוח מניע, זה כוח ניטראלי. "
אני: "אוקי, שלום לך האנרגיה הניטראלית שמביאה את אמיר לגהה כל בוקר . קראתי לך אנרגיה ודיברתי בלשון נקבה, אבל את נקבה, זכר, מה ?"
אמיר: "ניטראלי. זה לא זה ולא זה. זה it."
אני: "אוקי, אני מבינה שאתה- it , אבל בשפה העברית אין לנו איך לדבר בניטראלית, אז אני אדבר אלייך בזכר בסדר? תגיד לי איך אתה משכנע את אמיר להגיע לפה בבוקר? "
אמיר:  עושה פרצוף של לא יודע ולא עונה.
אני: "איזה מין כוח אתה? כוח של תקווה?"
אמיר: " לא. אין לי תקווה שיהיה פה טוב וגם עכשיו לא טוב. משעמם פה. "
אני: "אז אם כל כך משעמם לאמיר בגהה איך אתה מצליח לשכנע אותו לצאת מהבית?"
אמיר: "בשביל לגוון."
אני:  "הוא צריך שהשעמום יהיה מגוון? " 
אמיר מסתכל עלי במבט די מפחיד ובודק אם אני יורדת עליו. 
אני: "אני שואלת בשיא הרצינות. אם בבית משעמם לו ובגהה גם משעמם לו, למה לו לטרוח לצאת מהבית ולבוא לפה? איך אתה משכנע אותו להגיע?" 
אמיר:  "כי אם אני אשאר בבית אני אתחרפן."
אני: "אז זה אתה בעצם ששומר על אמיר שלא יתחרפן?"
אמיר:"כן."
אני: "וואו, אני חייבת להגיד לך שאתה לא נשמע לי כל כך ניטראלי. נראה לי שיש לך הרבה מאוד כוח ואתה חיובי. כל הכבוד לך שאתה שומר על אמיר ככה."
אמיר: "זה כן ניטראלי. "
אני: "אוקי, אני מבינה שאתה לא פועל על איזה כוח טורבו. אתה לא מפעיל רצון בשביל להביא את אמיר לפה. אז מה אתה מין טייס אוטומטי כזה, תפקודי? נגיד שהטייס מת אז האוטומטי הוא זה שמטיס את המטוס. הוא לא עושה את זה טוב כמו הטייס עצמו אבל בכל זאת הוא שומר על המטוס באוויר. "
אמיר: כן, זה קרוב.(בד"כ כשאמיר מקבל כפיל הוא אומר "שיהיה",התשובה "כן " הייתה לי סימן שזה הדהוד משמעותי).
צבי: (מהקהל): "אוי, זה חשוב מאוד מה שאמרת עכשיו. "
אני: (לאמיר) "אתה יכול לדייק את זה?"
אמיר: " לא, זה מחשבה זה לא משהו שאני יכול להגיד במילים בכלל. "   בזה לצערי נגמרה העבודה איתו, המשפט "אני לא יכול להגיד את זה במילים" מבטא בעיני התנגדות לא ישירה, כביכול יש פה תשובה דקת הבחנה המעידה על כישלון המילים בתיאור החוויה, אך למעשה הוא מבקש שאניח לו, ואכן הנחתי. חששתי שמתחתי את הגבול טיפה יותר מדי.  אני מצרה על כך שלא התעקשתי שידבר בתור הכוח המניע ועל אחת כמה וכמה שלא הצעתי לו חילוף תפקידים עם הכוח "הניטראלי" כדי שיתפתח ביניהם דיאלוג. אני חושבת שלמעשה חששתי מהזעם שלו. שמחתי שהעז לעלות על הבמה וחששתי פן ייסגר יותר. העבודה עם אמיר הייתה משמעותית גם עבור הקבוצה. היא העמיקה את הבירור על הדיכאון ועל האפשרות להיעזר באשפוז בשביל להיחלץ ממנו. אמיר צלח את ההתנגדות ועלה לבמה, מה שלא הייתי בטוחה שייקרה. הוא שהתעקש להתייחס לדיכאון שלו כמשהו ייחודי שלו נפתח מעט לחוויה של שייכות לקבוצה וליציאה לרגע מהבדידות שלו. בזמן השיתוף אנשים אמרו לו שהם מרגישים באופן דומה ואולי אחד הדברים הגדולים שהוא קיבל זו ההבנה שהוא באותה סירה עם אחרים. שלום שהתגרה בו הרבה לאורך העבודה וטען שאמיר בא לגהה בשביל להתעצבן, שיתף בסוף שגם הוא בא לפה כי בבית הרבה יותר גרוע. "פה לפחות אפשר לדבר עם אנשים יש פה טיפול, יש קבוצות, זה הרבה יותר טוב מלהיות בבית". חיים אמר: "אני גם לא מרגיש שמה שמביא אותי לפה זה כוח מניע. אם היה לי כוח מניע לא הייתי בא לפה, הייתי הולך לעבודה ומוצא איך לעזור למשפחה שלי. להגיע לגהה זה הרע במיעוטו, זה יותר טוב מלשכב בבית מתחת לשמיכה. זה לא כוח מניע אבל זה הכוח היחיד שיש לי עכשיו. אם היה לי יותר כוח לא הייתי פה. גם לי קשה להתחבר לתקווה עכשיו, אני יכול לשרוד איכשהו". 
צבי: "גם אותי מה שמביא לגהה הוא לא כוח מניע, זה חוסר היכולת שלי ליהנות. אני פה בגלל השריטות שלי, אם הייתי יודע ליהנות לא הייתי בא לפה. אדם נורמטיבי אם קשה לו הוא הולך ועושה משהו שנעים לו ועושה לו טוב".
אני: "אז אם לא היית שרוט, לאן היית הולך?"
צבי: "לים".
אני:" אתה יודע שאנשים נורמטיביים גם שרוטים נכון? והם גם סובלים. אבל הרבה אנשים שרע להם, לא חושבים לטפל בפצע  כי זה אומר להרגיש וזה כואב. אז שמים פלסטר לפעמים אפילו בלי לחטא, וישר הולכים לשתות לרקוד או לים. זה לא עושה אותם פחות מדוכאים, ההפך, כשאתה בורח מהדיכאון ומכחיש אתה מעצים אותו. וחוץ מזה זה לא או או, אתה יכול ללכת לים אחרי גהה. "  (צבי מחייך אלי).  בסוף המפגש הוא לחש לי: "לפעמים אני אפילו נהנה לבוא לגהה כי פה כמו שאומר השיר, "הייאוש נעשה יותר נוח" .נוח לי להישאר בדיכאון ולהיות פה בעיקר בגלל שכאן יש עוד אנשים במצב הזה ואפשר לדבר פה, מה שאי אפשר לעשות בחוץ. 

במפגש ה-19 כבר ממש הציק לי שעוד לא הייתה עבודה פסיכודרמטית ארוכה עם מישהו. יכולתי לזהות בתוכי את החשש לעשות את המעבר לבמה והנחתי שגם להם יש חשש דומה. לכן לימדתי אותם כיצד לנסח הצהרה בפסיכודרמה: "לו הייתי עובד, היום בפסיכודרמה הייתי עובד על..." צבי אמר:  "אני לא יודע על מה הייתי רוצה לעבוד אבל הייתי שמח לשחק את תפקיד הפסיכיאטור, ולראות את עצמי מהזווית שלו". לצערי לא מימשנו את הרעיון לחילוף תפקידים נהדר שכזה. ההצהרה של אמיר גם היא לא צלחה את המעבר אל הבמה, אך היא נותרה עבורי מאד משמעותית. הוא אמר שהיה מנסה לשחק אדם שחושב שיש משמעות לחיים. זו הייתה בעיני תזוזה קטנה מהתפקיד של "המדוכא". (לא ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה של אמיר בקבוצה כיוון שהוא עזב את המחלקה בחמת זעם באותו שבוע במפתיע.) ההצהרות הפכו למעין נייר לקמוס למידת הפתיחות של המצהיר. ניתן היה להבחין מתי האדם מדקלם את מה שאמר כבר לפני חודש, מתי הוא מחקה רעיון של מישהו אחר ומתי הוא מצהיר על משהו שבאמת מעניין אותו לחקור כרגע. טכניקת בחירת הפרוטגוניסט שנקטתי בה ע"פ רוב הייתה להניח כסא על הבמה ולבקש להתמקם ביחס לכסא על פי מידת הרצון לעבוד. 
במפגש ה-23, לפני סדר פסח, עשינו ספקטוגרם בו התבקשה הקבוצה לעמוד על הציר שבין עבדות לחרות.
כש–0 מסמן עבד גמור ו-10מסמן חירות מושלמת.  צבי מיקם את עצמו ב-0 ואמר: "אני עבד גמור אבל אף אחד לא מעביד אותי, לא המשפחה שלי ולא אף אחד אחר.אני עבד של הדיכאון הזה, המחלה הזאת הופכת אותי לעבד. "
אני (ככפיל): "שום דבר מבחוץ לא עושה אותי עבד. זה כוח מבפנים שהופך אותי לעבד למורת רצוני. אני הייתי רוצה להיות אפילו ב-10. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות אבל המחלה הזאת תוקעת אותי פה ב-0."  צבי מהנהן.
מכיוון שזה היה המפגש האחרון של צבי (על אף שהוא הופיע במפתיע גם למפגש הבא) הצעתי לו לברר על הבמה את העבדות שלו מול רודנות הדיכאון כמתנת פרידה.הוא כמובן התנגד ואמר שהוא מצטער ושזה לא מתאים לו וביקש שלא אתעקש. כעת ברור לי שהוא צדק, אני חשתי צורך לעבוד איתו אבל לו היינו פותחים כאב גדול בפגישה האחרונה שלו כשאין לי אפשרות לברר מה קורה איתו אחר כך זו הייתה יכולה להיות טעות מרה. בכל מקרה הרגעתי אותו והצעתי לו לשחק במשחק שנקרא "מאחורי הגב". אני מזמינה אותו לבמה אבל הוא לא צריך לעשות שום דבר רק להקשיב. הוא התרצה ועלה לבמה יושב בגבו לשאר הקבוצה.  ביקשתי מהקבוצה לשקף לצבי באיזה אופן הם רואים אותו משוחרר ולא עבד. לשמחתי הם הבינו מיד שמטרת התרגיל נועדה לחזק אותו. הם שיקפו: שמאוד נעים לדבר איתו ולהקשיב לו, שיש לו המון סבלנות, שהוא איש מצחיק וחכם, שיש לו חירות מחשבה כי המחשבה שלו מקורית ומעניינת. שיש לו חירות של הלב כי הוא פתוח לאנשים שנמצאים במחלקה, שהוא יודע לעודד ויש לו עצות טובות, ושיש לו יכולת להתקשר עם אנשים וליצור קשרים חמים.  בגלל כל זה הוא אדם חופשי. תמיר שמתעסק הרבה בקושי שלו לתקשר עם הסביבה אמר לו: "אני לא מבין איך שמת את עצמך ב-0. אני רואה איך אתה מדבר עם אנשים, אתה מאוד חופשי, תמיד אתה אומר מה שבא לך להגיד. וזה בשבילי חופש, היכולת להגיד את מה שאני רוצה להגיד". כולם דיברו ולצבי היו כמה קריאות ביניים כמו: "אולי נפסיק, תיכף האגו שלי יתפוצץ פה לרסיסים" ו: "אפשר אולי לשמוע משהו שלילי?". בסיום כשחזר למעגל הוא דיבר הרבה אך הפעם זה לא היה נאום "פילוסופי" אלא מתוך חיבור רגשי. הוא דיבר על עצמו ועל מה שהוא מאחל לאחרים בצורה מאוד נוגעת ללב. כששאלתי מה נגע בו במיוחד ממה שאמרו לו הוא ביקש שלא אציק לו בשאלות כי גם ככה הוא על סף דמעות והוא לא רוצה לפרוץ בבכי.
אני: "יש לך חירות מלאה בקבוצה לדבר או לא לדבר וגם יש לך חירות מלאה לבכות". נתתי לו להמשיך לדבר כיוון שראיתי שזה מרגיע אותו.
צבי: "אני מאוד פולני ונורא קשה לי לקבל מחמאות, אני רגיל בעיקר להלקות את עצמי ולהרגיש שאני לא בסדר. אבל בתרגיל נתתי לעצמי לקבל וזה באמת מאוד חימם לי את הלב כל מה שאמרתם. פה בקבוצה הייתה לי את החירות לחוות אחרת ולעשות דברים שאי אפשר לעשות בחוץ ".
אני: "המתנה שהקבוצה נתנה לך היום זה להראות לך שכבר עכשיו יש לך המון חירות וזה לא משהו שצריך לייחל לו לעתיד רק למצוא לחירות דרכי ביטוי."
צבי:  "המילים האחרונות שאני רוצה להגיד לכם שצריך לזכור שפה יש לנו תמיכה אחד של השני וזה כוח מרפא מעבר לכל הטיפולים שאנחנו מקבלים. השיחות שהיו לי פה עם אנשים זה דיבור שאין לך חופש לדבר ככה בחוץ. אני לא יכול לספר לאנשים בחוץ מה אני מרגיש כמו שאני מספר לכם, תזכרו שאנחנו מטפלים אחד בשני."

הפגישה האחרונה בשלב השני הייתה הפגישה המרגשת ביותר עבורי. זה היה אחרי ליל הסדר, שמן המפורסמות שמה שנשתנה בו מכל הלילות הוא שבלילה הזה מפלס המצוקה מזנק לאין שיעור מכל שאר הלילות. התחלתי בדופק בו שאלתי איך היה החג? כבר במשפט הראשון של אחת המשתתפות עצרתי את הדופק ואמרתי: "אולי במקום שתספרו לי על החג תראו לי את זה. התקבצנו פה כדי לעשות פסיכודרמה לא?" יצרנו שולחן ארוך מכל השולחנות בחדר ובקשתי שכל אחד ייקח אותנו לליל הסדר שלו,  זה שהיה, זה שלא היה או זה שהייתי רוצה שיהיה. אמרתי להם שהם יכולים להיות מי שבא להם ואיפה שבא להם בליל הסדר. הצעתי גם להיעזר בכיסא הריק של אליהו הנביא אם צריך כדי להיכנס לדמות. 
אורית התארחה בליל הסדר עם ילדיה הקטנים במשפחה שבה הרגישה לא שייכת ושאף אחד לא מתעניין בה. היא חשה שהעצבות והבדידות הכו בה בעוצמה תוך כדי הסדר והיא התקשתה להישאר. איתנו היא בחרה לעשות ליל סדר במשפחה מושלמת. בליל הסדר שערכה כולם חייכו ושמחו לראות אחד את השני, והיא הייתה המארחת שמאד מתרגשת לקבל אותנו. היה משהו מאוד אותנטי במשחק החם והאוהב שלה.  שלום, שהוא בחור חרדי ולרוב מתקשה להתרחק מהעצמי המוכר שלו נכנס באופן מדהים לתפקיד הפיתה שהתגלגלה לשולחן החג. הוא התיישב על הכסא של אליהו ודיבר בגוף ראשון בתור פיתה בקלילות ובשטף. הוא אמר שהוא חמץ ולכן הוא לא שייך לכל מה שקורה במשפחה בשולחן החג. הוא הבהיר שדווקא אי השייכות שלו מאוד נעימה לו. אדריאנה, הזדהתה עם שלום ואמרה שגם היא חמץ כי הדודה שלה רצתה מאוד שתבוא אליה בליל החג אבל היא הרגישה רע והחליטה להישאר בבית עם הבן זוג שלה שגם הוא חמץ. היא בחרה באורית שתשחק את הדודה .
אדריאנה (בתפקיד הדודה): "הי אדריאנה, מה שלומך? אני רוצה שתבואי אלינו לליל הסדר. "  ~הן מתחלפות~
אדריאנה: "תודה אבל אני מעדיפה שלא, את יודעת איך אני זה לא יום טוב לי אני מעדיפה להישאר בבית."
אדריאנה(כדודה שלה): "בואי זה יעשה לך טוב להיות פה, יהיה לך הרבה יותר נחמד להיות בחג עם המשפחה שלך. "
אורית (כדודה של אדריאנה):  "בואי אנחנו נורא רוצים שתבואי ואם תרגישי רע לא נורא את יכולה להרגיש פה רע. אנחנו לא נשאל אותך שאלות, ניתן לך להיות איך שאת.  בואי זה יעשה לך טוב אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים שתבואי."  כאגו מסייע לאדריאנה אורית הייתה מאד חמה ורגישה היא הוסיפה מליבה טקסט מאוד מדיוק עבור אדריאנה .
אדריאנה בבכי: "אני יודעת, אני יודעת שאתם רוצים שאני אבוא, אבל זה לא נוח לי באמת. אני מעדיפה להישאר בבית".
אני (ככפיל):  "אני בוכה עכשיו גם בגלל שלא הלכתי לסדר ועצוב לי קצת שאכזבתי את דודה שלי וגם על עצמי שהיה לי רע. אבל אלו גם דמעות של התרגשות שיש לי דודה שאוהבת אותי וכל כך איכפת לה. אני כל כך מודה לה."
אדריאנה בוכה חזק יותר.
אני: "אדריאנה את יכולה פה בחדר להגיד תודה לדודה שלך (אורית). "
אדריאנה (בבכי): "אני מודה לך מאוד שאת דואגת לי ואת פה בשבילי. "
אורית (מאלתרת): "נו, בואי אלינו, אם תרצי לבכות את יכולה ללכת לחדר שקט לבכות ואחר כך לחזור אלינו לשולחן. "
אדריאנה הייתה נבוכה והתביישה מהבכי שלה וגם פחדה שלא תוכל להפסיק לבכות. הצעתי לה לבדוק האם זה מפריע למישהו שבוכים. הרוב הנהנו שלא ועודדו אותה שזה טוב לבכות זה מרכך ומזכך ומקל. שלום שהיה לרוב מאד מסוגר אמר לה שזה מביך אותו קצת כי הוא לא יכול לבכות. כשהוא רוצה לבכות הוא צוחק. (זו הייתה הבחנה עצמית מדויקת).
חמוטל, התיישבה על הכסא של אליהו והציגה את עצמה בתור היין שכולם מתלהבים ממנו, משבחים אותו, ורוצים לשתות ממנו עוד ועוד. כל אחד מהמשתתפים נתן תשבוחות על היין. חמוטל היא נערה מאוד ביישנית ומסוגרת והבחירה שלה בתפקיד בקבוק היין הייתה מפתיעה ומרשימה כאחד. דרך היין היא הציגה איכות כמעט ארוטית. המבטאת תשוקה, רצון לאהבה ולמגע וכמיהה שיחשקו בה. לקראת סוף העבודה היא סיפרה שגולת הכותרת של הארוחה היא בעצם "הטְּבּית" (מעין חמין עיראקי) המסמל את האחיינית הקטנה שלה. מהטבית היא אומרת מתלהבים יותר מהיין.
איתן, היה מרור תוצרת בית שסבתא שלו הכינה. לכולם היה קשה לאכול אותו כי הוא היה מר אבל הוא זכה להערכה רבה כי הוא לא סתם מרור קנוי והסבתא עבדה עליו כל היום. היצירתיות שלו והכמיהה לקשר משפחתי שורשי יחד עם נאמנות לתפקיד "המר" שלו התבלטו עוד יותר כשסיפר לאחר מכן שבליל הסדר הם אכלו מרור קנוי ושבכלל אין לו סבתא. 
אחרון חביב היה צבי שעשה את עצמו ישן על השולחן. תהיתי אם זה ביטוי להתנגדות אחרי הקתרזיס של מפגש הפרידה מלפני שבוע.
אני: "צבי?"
צבי: "אני לא צבי. אני פיקו האפיקומן. "
אני: "אוי סליחה הערתי אותך?"
צבי: " כן, כבר כמעט התייאשתי... אף אחד לא מוצא אותי. "
אני: "וואלה, כמה זמן אתה שוכב פה נחבא בחושך? "
צבי: "אני לא יודע, לא מוצאים אותי, אין לי מושג כמה זמן זה כבר נמשך".
אני: "ואיך מרגיש לך לשכב ככה מוסתר?"
צבי: "בתחילת הערב היה לי נחמד, הייתי בין עוד מצות. הייתה מצה מעלי וערמה של מצות מתחתי. היה לי מאוד נעים עד שהתחילו לאכול את כולן, וכשהגיעו אלי עטפו אותי והחביאו במגבת".
אני: "אז יחסית לחברות שלך המצות הרגילות אתה ניצלת? "
צבי (מחייך): "כן, האמת שזה נכון. עדיף באמת לשכב בחושך מלמות... אולי ימצאו אותי?" 
אני: "תגיד, רגע לפני שאנחנו מגיעים לשיא המתח אם מצאו אותך או לא,  איך זה ככה בחושך?"  
צבי: " זה בודד קצת. אבל גם רגוע ונעים, מאוד שקט לי פה. יש פה דממה מוחלטת."
אני: "נשמע שליו כמעט. "
צבי: "כן. הופ, הנה מצאו אותי. "
אני: "אוקי, אבל רגע רציתי לשאול אותך משהו כשאתה עוד בחושך. "
צבי: "בכוונה אמרתי שמצאו אותי, חשבתי שתרדי ממני ככה".
אני: "אוקי הבנתי, זו פעם אחרונה שלך פה אז אני אזרום איתך. מי מצא אותך?"
צבי:" הנכדה הקטנה שלי. "
אני: "זו אותה נכדה שניצחה אותך בחמש אבנים?  " (אחרי הפגישה בה התחבר לילד בן השמונה, בקשתי שימצא משחק ילדים לשחק בו בבית. הוא שיחק עם הנכדה שלו חמש אבנים והתעצבן שהוא כבר לא טוב והיא מנצחת אותו.)
צבי: "לא, זאת הייתה הגדולה. עכשיו מצאה אותי הקטנטנה. "
אני: "כיף לך שמצאו אותך?"
צבי:" כן, רווח לי. "
זו הייתה הפעם הראשונה שצבי התנסה במשחק תפקידים. בתור האפיקומן הוא ביטא תחושות עמוקות, שאולי לא יכול היה לבטא אותן ישירות כמו ההסתתרות לעומת הרצון לחשיפה, התחושה המוגנת של להיות לבד ואולי גם הכמיהה למות. לעומת הגעגועים לחיים שלפני הדיכאון, לשייכות וללהיות ביחד. התקווה והכמיהה העמוקה שימצאו אותו סוף סוף והוא יקבל הכרה ותחושת ערך. עבורי היה זה סיום מרגש לפרק זה של העלילה ולתקופת שהייתו של צבי בקבוצה.
ההקבלה בין התהליכים הקבוצתיים להדרכה: בהדרכה שלי הגעתי גם אני לשיא ההתנגדות. באחת הפגישות המדריך שלי שאל אותי שאלות מאוד אישיות כמו: למה אין לי ילדים? והאם אני בזוגיות? זה היה כל כך פולשני עבורי שלקח לי כמה שבועות להפסיק לזעום עליו. באותו זמן שקלתי אפשרות של החלפת מדריך. עד היום אני לא יודעת אם זה היה צעד מניפולטיבי מצידו כדי שאבטא כעס ישיר כלפיו.  הרגשתי שאיבדתי אמון ביכולת שלו להדריך אותי ולספק לי הגנה ותמיכה בקשיים שלי עם הקבוצה. הוא התעקש כל הזמן שאבטא ישירות את הכעס וחוסר האמון שלי. בדיעבד זה היה שיעור חשוב עבורי ולמדתי את החשיבות של מתן מרחב לביטוי של זעם והתמרדות כלפי הסמכות. זה תהליך מאוד מבגר ומחזק שמנעתי אותו מחברי הקבוצה כי הגנתי עליהם מדי ואולי גם על עצמי. אפילו בשתי הפגישות שעלו התנגדויות בוטות מאוד וכעס ביחס לבקשה שלי לעבוד עם אטום סוציאלי התייחסתי לזה מהזוית הקבוצתית והעליתי את זה לדיון אך לא אפשרתי לזעם שלהם לצאת כלפי. הוצאת כעס היא חשובה ביותר לאנשים דיכאוניים שמפנים את הכעסים שלהם כלפי פנים. האפשרות שילד יכעס על ההורה מבלי שיחשוש להתפרקות שלו היא מתנה הורית חשובה ולכן היה לי חבל שלא השכלתי לתת אותה לחברי הקבוצה, אולי היה נסדק בהם עוד מעט מהתפקיד הדיכאוני.  אחרי שיא ההתנגדות כשהסכמתי לוותר על ההתבצרות בכעס שלי. נפתחתי יותר אל המדריך שלי.  הסכמתי לוותר קצת על מגוננות היתר שלי כלפי המטופלים וכלפי עצמי ביחס אליו,הגנה המתבטאת בהסתרת אינפורמציה. היו כמה פגישות נעימות והרגשתי שאני מתחילה להסכים לבדוק מה יש לי ללמוד ממנו. כמו כן מדי פעם זכיתי גם לפרגון כנה ממנו, הוא ציין למשל שהקשר שיצרתי עם אמיר מיוחד ושאני היחידה מאנשי הצוות שהוא מאפשר לה להתקרב אליו. הוא עצמו המטפל של אמיר וכלפיו אמיר ביטא בעיקר כעס ותסכול. הפגישה שאחרי ליל הסדר זכורה לי כמרגשת במיוחד בין היתר בזכות התגובה שלו. גם הוא הסכים להגמיש את תפקידו המאופק והאנאליטי והביע התלהבות כנה ואף התרגשות שלא זכורה לי משום מפגש אחר.

שלב שלישי: המיכל הקבוצתי גדל לכדי מרחב אינטימי של קשר של חום וכנות. (מפגשים 25-30) 

בשלב השלישי של התהליך הקבוצתי הפתיחות והכנות העמיקו במשחקי החימום השונים, במשחקי התפקידים ובפסיכודרמות שהועלו. ההצהרות נשמעו מחוברות יותר, האנשים נכנסו ליותר לתפקידים על הבמה, אלתרו יותר בקלות כשהיו אגו מסייע של אחרים ובשיתוף תמכו ופרגנו. במפגש ה-26 למשל שיחקנו במשחק שבו העומד בתוך המעגל ניגש למישהו ואומר לו במה הוא דומה לו ואחר כך בסיבוב הבא הוא אומר במה הוא שונה. הדיבור הישיר הגביר את רמת האינטימיות ואת תחושת הנראות שהמשתתפים העניקו וקיבלו אחד מהשני. בתחילתו של מפגש אחר ביקשתי שיעשו את הדופק מתפקיד של צמח. היה מגוון רב של צמחים: סבכים, פרחים מרהיבים, פרחים נבולים. צמחי נוי, צמחים שימושיים, עצים גבוהים ופקעות. היו צמחים שהיו זקוקים להרבה השקיה ותשומת לב ואילו אחרים העדיפו שיעזבו אותם בשמש. ניכר היה כי הדיבור מתוך הצמח מוגש כבר ברמת עומק רבה יחסית לאופן בו דופק כזה היה מתקבל בתחילת השנה. שלום למשל בחר להיות קקטוס שחי במקום יבש וצחיח ומגדל את עצמו לבד ללא השקיה. הוא תיאר זאת בצורה כל כך חיה שאנשים רבים קמו כדי לעשות לו כפילים והוא מאוד נהנה מזה. לרוב שלום מעמיד אנשים במבוכה או מציק להם והפעם הם התגייסו להדהד לו את מה שוודאי מהדהד גם אצלם. הכפילים מעצימים את תחושת הנראות, האמפתיה וההבנה וכשהם מעניקים זאת אחד לשני זה מעצים את תחושת הפתיחות והאמון בניהם.  הייתה תחושה של הכלה והחזקה במיכל הקבוצתי למרות שהגיעו הרבה אנשים חדשים. הדבר בלט במיוחד כשהגיעו לקבוצה כמה אנשים מיד לאחר האינטייק שבו נחשפים לפני הצוות המורחב של המחלקה מבלי להכיר אף אחד. האנשים נראו קצת מעורערים והקבוצה עטפה אותם והכניסה אותם ברכות לתוכה. הבדיחה הקבועה שלנו הייתה שכל מי שמגיע למחלקה לאחר האינטייק מקבל תוספת אבחנה של "פוסט-טראומה". המצטרפים החדשים השתלבו תוך זמן קצר בשיח הכנה והפתוח של הקבוצה ולא עברו תהליך של מעבר ארוך ממצב של סגירות לפתיחות כמו מי שהגיע בתחילת השנה. אבי היה מהמצטרפים החדשים ונכנס לתפקיד ה"מאתגר הפרובוקטיבי".  למשל הוא רמז בגסות ובפומפי בכדי להביך על נטיות הומוסקסואליות של שלום, מה שנקש על חשש שלא אומת אשר דובר בישיבות הצוות שאולי שלום עבר התעללות מינית בעבר.כשאנשים היו מתמהמהים במתן תשובה לשאלה הוא היה מתפרץ ומנסח בשמם משהו מאוד ישיר וחושפני. זה הכעיס אותי מאוד ועצרתי אותו בכל פעם שעשה זאת. אולם תוך 2-3 מפגשים הוא הפנים את ההנחיה שבמקום פרשנויות הוא יכול לשחק כפיל וככה תינתן להם הרשות לתקן. באופן מפתיע ככפיל הוא היה הרבה יותר עדין ומדויק.  בשלב הזה התנסינו בחילופי תפקידים לעתים קרובות .
עם אדריאנה עשינו עבודה מן הזן של "חזרה לקראת החיים":  אדריאנה פחדה לחפש עבודה בגלל שהעברית שלה לא טובה, היא חששה שאם לא תמצא עבודה היא תצטרך לעבוד לעד בניקיון. ערכנו ראיון עבודה במשרד לעיצוב פנים, מקצוע שהיה חלום חייה. תוך כדי העבודה היא שיחקה את עצמה בתפקיד של אישה אסרטיבית והסבירה מדוע כדאי להעסיק אותה למרות שלא למדה עיצוב פנים והעברית שלה לא כל כך משובחת. היו לה טיעונים לא רעים כלל דרכם תיארה את תכונותיה המתאימות. כשגילמה את תפקיד הבוסית הקשוחה היא החלה לחוש איך זה להיות אשת קריירה, ניכר היה שהיא נהנית ובמפתיע מתוך התפקיד הזה היא העלתה כל מיני פיתרונות יצירתיים עבור אדריאנה שמחפשת עבודה. למשל היא הציעה לה שתתחיל בתור אסיסטנטית של מעצב מפורסם שישגיח עליה וכך תוכל ללמוד ממנו בלי שתעשה נזקים. עודדתי את מי ששיחקה את תפקיד הבוסית לזרוק בכוונה מילים מסובכות בעברית כדי שאדריאנה תכנס קצת ללחץ. דווקא את הביטוי "לדפוק את העבודה" היה לה קשה להבין. אחרי שני חילופים אדריאנה  הייתה מסוגלת לומר: "סליחה, העברית שלי לא משהו, מה זה הביטוי הזה?" העבודה של אדריאנה תרמה במיוחד לדבק הקבוצתי כיוון שכמעט כולם היו מחוברים לפחד של חיפוש עבודה ומציאת מקצוע או מקור הכנסה.
הווינייט של הילה מדגים את הפתיחות, הכנות והחיבור הרגשי שאפיינו את הקבוצה בשלב הזה: 
בהצהרה היא אמרה שהיא רוצה שייתנו לה כל היום לישון בשקט.היא רוצה להתקשר לכל החברים שלה ולומר להם שהיא בחו"ל והיא לא יכולה לדבר איתם. הילה נבחרה ועלתה לעבודה על הבמה.
אני: "אז על מה היית רוצה לעבוד בדיוק?"
הילה: "על זה שאני רוצה להיעלם מהעולם נימאס לי להמשיך ככה."
אבי: "למות כאילו? "
הילה מסתכלת עליו בכעס.
אני: "גם בהצהרה וגם עכשיו אני לא שומעת אותך מדברת על התאבדות נכון? זה מין רצון אחר, לשקט?"
הילה: "כן. אני עייפה מהמסכות של "הבסדר" שאני שמה לחברים שלי. נימאס לי מהזיוף הזה אני רק רוצה להיות לבד."
אני : "אז בואי תבחרי מישהו שייצג את החברים שלך. אם נצטרך להפריד ביניהם ולתת להם קולות שונים נעשה את זה".
הילה בוחרת באבי. (בחירה מעניינת לאחר שהציק לה קודם לכן).
אני: "אוקי, תני לו שם. הוא מייצג הרבה אנשים אבל נדבר אליו כאילו הוא אדם אחד. אז איך את רוצה שיקראו לו? "
הילה: "דורון."
אני (מראיינת את הילה כדורון): "שלום לך דורון ידיד של הילה, טוב שבאת. הילה הזמינה אותך כי היא רוצה להגיד לך כמה דברים. אבל לפני זה אני אשמח להכיר אותך קצת. ספר לי בן כמה אתה? מה אתה עושה? ממתי אתה מכיר את הילה? ספר לי קצת על הקשר שלכם. (בחירת דמות מייצגת במקום דמות קונקרטית אחת הייתה טעות שהוסיפה הרבה בלבול.  הטעות שלי נבעה מהחשש הקבוע שלי שאין לנו זמן לדבר עם יותר מדמות אחת) .
הילה (בתפקיד דורון): "אני קצת יותר גדול ממנה, אני בן 20 ואני מכיר את הילה כבר המון זמן. אני מאוד אוהב אותה. היא בחורה נעימה, חמה וחכמה, היא מתוקה כזאת וכיפית".
אני (פונה להילה בתפקיד עצמה): "את רוצה להגיד לו משהו על מה ששמעת? "
הילה: "אני נוסעת לניו יורק דורון, בן דוד שלי קנה לי כרטיס ואני נוסעת לשבועיים. אני מעדיפה להיות שם לבד אני לא רוצה שתתקשר."
~חילוף, אבי חוזר על דבריה. ~(אני עוזרת לו כל פעם שהוא נתקע. )
הילה מדברת אלי: "הוא מאוד יפרגן לי על זה כמו שאני ממש פרגנתי לו כשהוא נסע לאירופה לכמה ימים".
אבי עולה על זה שדורון הוא בן הזוג שלה ולא נציג החברים, הוא חושף אותה כמובן, והילה מאשרת. אני מבררת אם היא רוצה להמשיך לעבוד עם דורון בתור עצמו או בתור נציג החברים. היא בוחרת באפשרות הראשונה. 
אני: "תגיד לה דורון שאתה מפרגן לה".
הילה: (בתפקיד של דורון): "תיסעי מותק, תעשי חיים, אני אתגעגע אלייך".
~חילוף תפקידים; כשאבי בתפקיד דורון~.
הילה: (שואלת אותי) "מה לעשות עכשיו?"
אני (פונה להילה בתפקיד עצמה):  "נשמע לי שדורון חושב עלייך דברים מאוד טובים, הוא באמת אוהב אותך ומפרגן לך, את רוצה לומר לו עוד משהו על הנסיעה, או על משהו אחר?" .
הילה: (בנימה עצבנית): "אתה חושב שאתה אוהב אותי אבל אתה לא אוהב אותי כי אתה בכלל לא מכיר אותי (הכעס
גובר). אתה מכיר רק את המסכה שלי אתה לא יודע עלי כלום, אתה מבין את זה? אתה לא חבר אמיתי."
~חילוף תפקידים כשאבי בתפקיד הילה~.
הילה (בתפקיד דורון): משתתקת ומסתכלת עלי במבט של מבוכה. 
אני: "דורון זה לא היה קל מה שהילה אמרה. נשמע לי שהיא כועסת עלייך. אתה יודע למה?"
הילה (בתפקיד דורון): "לא, אני ממש לא יודע. אני באמת אוהב אותה ורוצה רק בטובתה. אני פשוט רוצה להיות איתה".
~חילוף תפקידים~
אבי (בתפקיד דורון): "אני פשוט אוהב אותך אני לא יודע למה את כועסת עלי".
הילה מסתכלת עלי ואומרת: אני לא רוצה לפגוע בו. הוא באמת לא עשה לי כלום, מסכן.
אני: "דברי איתו."
הילה משתתקת.
אני (ככפיל של הילה): "בבקשה אל תיקח את מה שאמרתי לך אישית. זה לא שאני כועסת עלייך או שאתה לא בסדר. אתה פשוט חושב שאתה מכיר אותי אבל אתה לא. זה לא אתה  זה אני, אני לא מביאה את האני האמיתי שלי לקשר הזה. אני עושה את זה עם כולם לא רק איתך."
הילה: "כן תודה זה בדיוק זה. "
~חילוף תפקידים ~
הילה (בתפקיד דורון): "אז מה את מרגישה כלפי? את לא אוהבת אותי כמו שאת אומרת? "
~חילוף תפקידים ~ אבי בתפקיד דורון.
הילה (בתפקיד עצמה): "אתה חמוד. אני באמת לא יודעת מה אני מרגישה. מרוב שאני מנסה להיות מי שאתה אוהב אני לא יודעת כבר אם אני אוהבת אותך או לא. המסכה הזאת מבלבלת אותי. "
אני (ככפיל): "אתה מבין, אין לי הרבה אנרגיה ואת כל האנרגיה שלי אני משקיעה בלהחזיק את המסכה של הילה שאתה אוהב. זה כל כך מתיש אותי שאני כבר לא יודעת בעצמי מה אני מרגישה כלפייך. "
הילה: "וואו.... בדיוק".
אני: "הילה, עוד מעט נגמר לנו הזמן והייתי רוצה שיעשו לך שיתוף. לפני שנסיים יש משהו שחשוב לך להגיד לדורון או לבקש משהו ממישהו?"
הילה: "אני רוצה להיות לבד. איך לבקש את זה? "
אני: "ככה, פשוט תגידי לו שאת רוצה להיות קצת לבד לא?"
הילה:" טוב. דורון אני צריכה את הזמן שלי להיות לבד עכשיו. "
~חילוף תפקידים~ אבי חוזר על דבריה.
הילה (כדורון): "טוב, אם זה מה שאת רוצה אני לא יכול להגיד לא".
~חילוף תפקידים ~ אבי חוזר על דברי דורון. 
הילה מחייכת: "איך הייתי רוצה לישון עכשיו".
אני מביאה עוד שני כסאות ואומרת לה שהיא יכולה להיות עכשיו במיטה ולעצום עיניים בלי טלפונים ובלי דורון. "כולם יודעים שאת רוצה להיות לבד... קחי לך כמה נשימות... איך זה מרגיש?"
הילה: "אני יכולה להפסיק להתאמץ ולשכנע את כולם שאני רגילה ופשוט לתת לקולות לדבר". (הילה מאובחנת כסכיזופרנית. היא שומעת קולות שנותנים לה כל מיני הנחיות).
השיתוף היה מאוד מרגש. הילה גמעה בשקיקה את מה שהקבוצה אמרה לה. רובם אמרו לה שגם הם רוצים להיות לבד ושיניחו להם. בסיום המפגש היא אמרה לי שהיא רוצה ללכת עכשיו ולהתקשר לחברים שלה עכשיו אבל זה קצת מפחיד אותה. הצעתי שלא תעשה כלום במשך יומיים ותיתן לדברים לשקוע. הוספתי שלפסיכודרמה יש השפעה מאוד חזקה והיא עלולה לעשות דברים שאחר כך היא תתחרט עליהם. במפגש הבא היא סיפרה לי שזאת הייתה עצה מעולה. יומיים היא לא דיברה עם אף אחד ואז הבינה שהיא צריכה ללמוד להוריד את המסכות בהדרגה ולא בבת אחת.  זה היה חילוף התפקידים הכי כנה שהיה בקבוצה עד כה כשלהילה זה היה בסה"כ המפגש השלישי בקבוצה. אחד היתרונות במחלקה הוא הדיבור החופשי על נושאים כמו מוות, התאבדות ודיכאון, בניגוד לסביבת המטופלים שדיבור כזה מאיים עליה. זו הקלה גדולה שפה לא צריך להסתיר כלום, שאפשר לבוא בלי מסכות ולדבר על הרצון למות, על הדיכאון, על קשיים עם חברים והמשפחה. זאת מבלי להרגיש אשמה על שמשליכים מטען כבד מדי על מישהו, ויותר מכך אף לקבל הזדהות ואמפתיה, במקום חרדה והשתקה של הרגשות. גם כשהילה הזכירה את נושא הקולות אף אחד לא עשה מזה עניין. עבורי זו גם הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בקבוצה שדיברה על הנושאים הללו בלי הטאבו שאופף אותם ובלי צורך לעדן, להחליש, וגם בלי הפאתוס שדיבור שכזה מקבל בחוץ. המיכל הקבוצתי הלך והעמיק ויכול היה להכיל יותר ויותר רגשות והתנהגויות שהיו מוסתרים ומוכחשים כשהוא מספק לחברי הקבוצה מרחב של בטחון, חום, קשר וקבלה. מיכל כזה אפשר בהדרגה לכל אחד בקצב שלו להתחבר לעצמו ולהרחיב את הרפרטואר הרגשי, המחשבתי וההתנהגותי שלו.
במימד של הקווים המקבילים :  זה היה שלב שבו הפגישות עם המדריך כבר היו רגועות ונעימות יותר. הפסקתי להתנגד אליו ולחפש בנרות סיבות לכעוס במעשיו ובדבריו. מהפגישה בה התחלנו עם הצהרות ועליה לבמה, גם אני חשתי רגועה יותר שאני עושה את העבודה שלי, ומובילה את הקבוצה להתנסויות פסיכו-דרמטיות. אני מזדהה עם הרבה מאוד נושאים שהם מעלים. חוסר האנרגיה לעשות משהו, בעיקר לחלץ את עצמי מהדיכאון, הרצון להיות לבד, והרצון להיות מובנת. שיא ההזדהות הייתה עם הנושא של הפחד מחיפוש עבודה. נושא התעסוקה הוא הוו הראשי עליו נתלה הדיכאון האישי שלי. הקושי בכתיבת העבודה הנוכחית החל תוך כדי סיום ההתמחות בגהה, והוא נמתח עד הלום בעיקר בשל הפחד להתמודד עם הקושי הצפוי בחיפושי עבודה לאחר שאסיים את הכתיבה. בדיוק כמוהם גם אני מלאת פחד ותשוקה לקראת היציאה החוצה מהתפקיד המדוכא והחלפה לתפקיד מטפלת בפסיכודרמה.

שלב רביעי: פרידות – (מפגשים 31-33)

המפגשים האחרונים עסקו בפרידות, הפרידה שלנו האחד מהשני כקבוצה והפרידות השונות בחייו של כל אחד. בדופק של מפגש 31 ביקשתי שיעלו אסוציאציות למילה פרידה. אדריאנה סיפרה על הפרידה הקשה ממשפחתה בארגנטינה ועל הקושי לחיות בלי שפה, משפחה וחברים. אורית אמרה שאם היא נפרדת ממישהו שעשה לה רע היא שמחה להיפרד ואומרת ברוך שפטרנו, אבל מאוד קשה לה להיפרד ממישהו שהיא קשורה אליו. קשה לה לחשוב שלא ניפגש יותר כקבוצה וקשה לה להיפרד ממני. גם נגה אמרה שקשה לה להיפרד אבל כשהיא מתחברת לאהבה שלה למי שהיא נפרדת ממנו יש בזה משהו מתוק. היא הוסיפה שלא חוותה פרידה בעקבות מוות אבל כשהיא צריכה להיפרד ממסגרות מאוד קשה לה והיא נכנסת לדיכאון. גיא אמר: "יש פרידה שזה המציאות. יש כל מיני פרידות במציאות, אבל ממני המציאות לא נפרדת, את מבינה?."  גיא, סובל מפוסט-טראומה. הוא משחזר שוב ושוב את הפיגוע שעבר בירושלים שהתקשר אצלו כנראה לטראומה מוקדמת יותר וגרם להתפרצות של סכיזופרניה. "שנים המחשבות, המראות, הסיוטים לא נפרדים ממני שנים. אני בעצם נפרדתי מהזמן , מ-14 שנה נפרדתי... אני כל הזמן רוצה לעצור אנשים ולשאול אותם מה קרה להם ב-14 השנים האחרונות, מה הם השיגו בחיים".
אני: "אנחנו מדברים על פרידה ואנחנו בסוף של המפגשים שלנו ויש אווירה קצת עצובה. מה שאתה מביא גיא מאד משמעותי. אתה אומר שלפעמים לא להיפרד ולהישאר תקוע במצב נפשי קשה, ברגשות לא נעימים, במחשבות וסיוטים זה יכול להיות יותר גרוע מפרידה. בפרידה לא כמו בתקיעות יכול להיות משהו משחרר.  בפסיכודרמה אנחנו מתייחסים למצוקות וגם למצבים אחרים כאל תפקידים שאנחנו משחקים אותם ואפשר ללמוד לשנות קצת את המחזה ולהיפרד מתפקידים לזמן מה ולאחר מכן לחזור אליהם קצת אחרת."
גיא : "זה לא בידיים שלי. אני הייתי נפרד מזמן. אני לא רוצה לחיות ככה אבל בורא שמים מנסה אותי ונותן לי מבחנים כדי לראות אם אעמוד בהם. לכן הסיוטים חוזרים כל הזמן". 
שלום: "איך אתה יודע שזה אלוהים? הוא אמר לך שזה מבחן?"
הויכוח אמנם היה מאלף אבל עצרתי אותו. רציתי לפחות בסיום לצאת מהתפקיד של "זו שלא יודעת לשים גבולות".
איתן : "אני שונא פרידות, כל פרידה. למשל עכשיו שכן עזב את הבניין, שכן שלא אהבתי בכלל אבל היה קשה לי שאני לא אראה אותו יותר במעלית. אני תמיד מפחד אחרי פרידה שיהיה יותר גרוע. מהפחד הזה הייתי רוצה להיפרד. בעצם גם זה שינוי... אוף זה מסתבך".  מכיוון שאיתן  נהג להעביר את המסר שהוא "דפוק" במיוחד היה חשוב לי להגיד לו שהפחד משינויים מאד שכיח ושיש אנשים המעדיפים להישאר אפילו עם מישהו שעושה להם רע או במצב שעושה להם רע רק בגלל שזה מוכר ושזה באמת דורש אומץ לעשות שינויים.
שלום אמר שגם לו קשה מאוד להיפרד. הוא  בן 21 ואם יעבור את האינטייק בסאמ"ט (מכון לשיקום צעירים נפגעי נפש בירושלים) הוא יעזוב לראשונה את הבית ויתגורר ללא משפחה בעיר זרה. "כל החיים שלי אני נימצא במצב של פירוד מאנשים אז עכשיו להיפרד זה לא קל".
אני: "אתה מתכוון להיפרד עכשיו מהמחלקה? מהמשפחה?  "
שלום: "כן. מכל מסגרת שאני נמצא בה."
אני: "אתה יכול להגיד מה הקושי בשבילך בפרידה? אתה נקשרת לאנשים? למקום?"
שלום: "לא , זהו שלא נקשרתי. "
אני:" אז מה הקושי?"
שלום: "אני יודע..."
אני (ככפיל): "זה הקושי אני אומר לך, שלא נקשרתי. כשמגיע הרגע להיפרד זה שם לי מראה גדולה שבעצם אין לי ממה להיפרד כי לא נקשרתי. זה מראה לי מה אין לי."
שלום: "כן, זה נכון."
שלום כל כך ריגש אותי בדבריו וניסיתי לשדל אותו לעלות לבמה. הוא סירב ואמר: "כבר הייתי על הבמה וזה לא עזר לי אז למה לי להסתכן?"  שאלתי: " זה מסוכן להיות על הבמה?" הוא אמר שכן. שאלתי אם הוא מוכן לרגע להיות הסכנה של שלום והוא ענה:  "אז ככה אני אהיה על הבמה". הבטחתי לו שאדבר רק עם הסכנה ולא אבקש שיעלה את נושא הפרידה אם הסכנה לא תרשה. הוא התרצה והתיישב על הכסא בתפקיד הסכנה. בהתחלה הוא סיפר שהסכנה מגינה עליו שלא יראו את החולשות שלו, שלא ירגיש מבוכה נוראית ויפגע. שאלתי אותו אם הוא מסכים שאנשים ישאלו את הסכנה שאלות והוא הסכים. אדריאנה שאלה: "למה את לא נותנת לשלום לחשוף פה את החולשות שלו? זה מקום מאוד מוגן פה כולם חלשים, אף אחד לא ינצל את זה לרעה ולא יפגע בו, רק יבינו אותו פה". שלום ענה שפה זה קל וזה לא יעזור לו לדעת איך מדברים בחוץ. ניסיתי לדייק אותו ככפיל: "אני מפחד שאם איחשף פה בחולשותיי ודווקא יקבלו, יתמכו ויבינו אותי תהיה לי חוויה טובה ואחר כך אני אחפש את זה בחוץ ושם יפגעו בי. הפער בין הטוב פה לקושי בחוץ כואב מדי".  שלום אמר שזה בדיוק ככה.  הודיתי לסכנה על זה שהיא שומרת על שלום והוספתי באירוניה עצמית:  "אולי את שומרת עליו קצת יותר מדי... אבל העיקר שאת שומרת". חשבתי שסיימנו ולהפתעתי הוא אמר:
שלום: "זה לא אני, זה את הסכנה".
אני: "אני הסכנה? למה ? כי אני מנחה פה ועלולה לגרור את שלום לבמה?" (זה היה אחד מהמקרים שהצטערתי על המילים שהכנסתי למטופלים לפה. במקום לבטוח בהם שיעשו את התהליך שלהם לבד כשאני מלווה אותם בשקט).
שלום: "כן".
אני: "אז את בעצם לא סכנה. את נורת אזהרה כזאת שמזהירה את שלום מפני סכנות כמוני? "
שלום מחייך: "כן."
היו כמה חילופי דברים ביני לבין נורת האזהרה דרכם ביררתי אם אפשר לעבוד איתו היום או לא והנורה התעקשה שלא, אז ויתרתי. שיבחתי את האינסטינקטים שלה ושאלתי אותה:"תגידי נורת אזהרה יקרה, בינינו, את יודעת להבחין מתי את נדלקת כי את שומרת על שלום שלא יפגע ומתי את נדלקת בשביל לעזור לו לברוח?" ( בדיעבד אני סבורה שזו הייתה שאלה מחוכמת מדי, שהרי הנורה היא מנגנון הגנה ששומר מפני פגיעות בדרך של בריחה מהסכנה של חשיפה שעלולה לפגוע. הייתי צריכה אולי לברר עם הנורה אם היא מרשה לי להתחיל לעבוד עם שלום וכשאני חושפת מדי או שהיא נבהלת שנמצא דרך שהיא תאותת על סכנה. ואני אראה אותה ונבדוק מה קורה. אולי נבין מתי ולמה היא נדלקת, אם מתוך הרגל שנטוע בטראומה בילדות ואפשר אולי לראות שזה לא רלבנטי עכשיו ולעזור לו לחרוג מהתבנית ההרגלית- או מהתפקיד השמור, או אולי יש איזו סיבה קונקרטית ששווה להכיר. )
שלום מחייך חיוך גדול ועוצם את העיניים.
אני: "שלום?"
שלום לא עונה. גם אחרי הפעם השנייה שקראתי בשמו.
אני: "תגידי לי נורה, זה הטריק שלך נכון? את עכשיו עוזרת לו לברוח. אני שמתי לב כבר כמה פעמים שאם אני שואלת את שלום משהו שהוא לא רוצה לענות אז הוא פשוט לא עונה או שהוא אומר שהוא לא רוצה להגיד או שהוא משתתק ומחייך. זה את עושה את זה לשלום? "
שלום: "כן זו אני" .  אחרי בירור נוסף עם שלום עצמו שאמר שהספיק לו סיימנו את העבודה.
במהלך העבודה עם שלום אורית התחילה להחוויר ואמרה שהיא הולכת הביתה כי היא לא מרגישה טוב. שיערתי שהרצון שלה ללכת קשור לנושא הפרידות ושאלתי אותה אם היא מכירה את המצב הזה שכשקשה לה היא בורחת ורוצה להיות לבד? היא אמרה שכן. אמרתי לה שזו תהיה עבודה משמעותית עבורה להישאר בחדר עם הקושי. היא הסכימה ובסיום המפגש אמרה לי שזה באמת היה צעד משמעותי עבורה.
הנחתי שני כסאות על הבמה ואמרתי שאחד מייצג פרידה חיובית שצמחנו בזכותה והשני מייצג פרידה כואבת שהותירה בנו צלקות.
גיא: "אבל לפעמים זה אני שאני רוצה להיפרד ממנו. את מבינה?"
אני: "תסביר".
גיא: "לפעמים זה לא שקרה משהו והייתה פרידה אלא שאני משנה משהו בהתנהגות שלי ככה שאי אפשר להתנהג אלי אותו דבר ואז אני נפרד מהאני שהתנהגו אליו לא יפה."
אני:" זה חזק מה שאתה אומר. יש לך דוגמא למצב כזה?"
גיא: "נגיד במקום עבודה כשמישהו מתנהג אלייך לא יפה. אתה אומר לעצמך יאללה ניפרד ואני אמצא מקום אחר שלא יתנהגו אלי ככה. אבל אני יכול גם לשנות משהו בעצמי ולהיות מישהו שלא נותן שיתנהגו אליו לא יפה. את מבינה?" 
אני: "מה שדיברת עליו נקרא בעולם הפסיכודרמה להיפרד מהתפקיד.אנחנו לוקחים על עצמנו כל מיני תפקידים בחיים חלק להרבה זמן וחלק לקצת. למשל תפקיד של אימא, בת, המקצוע שלנו. אבל יש גם כל מיני תפקידים רגשיים ונפשיים. מישהו יכול לזרוק איזה קושי שיש לו? "
נגה: " הלחץ שלי."
אני: "למשל תפקיד הלחוצה, אני מכירה אותו היטב, לפעמים טיפול יכול לעזור לנו לראות שזה רק תפקיד וזה לא חלק מהאישיות שלי ואני לא מוכרחה להתנהג ככה.  אני ברורה?"
נגה: "וואו... אם הייתי נפרדת מהלחץ שלי החיים שלי היו מה זה טובים."
נגה הסכימה לעבוד על חרדת המבחנים שלה. היא הייתה לחוצה ממבחן שיש לה למחרת ב"תורות אישיות". שעשעה אותי מאוד המחשבה עד כמה מקבילים הקווים. סיפרתי לה שזה מבחן שעשיתי בעצמי לא מזמן. לא סיפרתי לה את מימדי הלחץ שלי לנוכח עבודות ומבחנים שגם אני אצטרך להתמודד מולו היום כשאשוב הביתה. שלא לדבר על הלחץ שלי מולה, מפאת הידיעה ששוב כמעט נגמר הזמן. שמתי את כסא הלחץ על הבמה והוספתי עוד כסא לידו. ביקשתי מנגה לשבת על הכסא השני ושאלתי אותה איך זה מרגיש להיות בלי הלחץ? היא החלה לנשום עמוק ותיארה את תחושותיה. בקשתי שתדמיין איך זה לכתוב בחינה בלי לחץ. היא הצליחה להיכנס לזה ממש בקלות ואמרה: "לא מטריד אותי שאני לא יודעת משהו, זה לא אומר עלי שום דבר, אני רגועה, עונה על משהו אחר ואחר כך חוזרת לשאלה שלא ידעתי קודם" . היא חשה רגועה וקלילה ואפילו נהנתה מהחומר. 
שלום (מהקהל):" אני לא מאמין שהיא מסוגלת לעשות הרפיה על הבמה. אני אפילו לא יכולתי לעלות". גם בשיתוף שלום חזר על כך שהוא לא מכיר מצב בלי לחץ. נגה ציינה שיש פער בין מה שהיא יודעת בתיאוריה לבין איך שהיא מתנהגת בפועל ואדריאנה אמרה שכשמתנסים על הבמה, ולא רק מדברים על זה, לוקחים משהו שהוא לא רק בתיאוריה.

הפגישה ה- 32 הייתה ה"קתרזיס" של המהלך הפסיכודרמטי של הקבוצה. היא החלה באנרגיה נמוכה מאוד אך החלטתי לדלג על החימום ולעבור לשלב ההצהרות. איתן אמר שהיה בודק פרידה מהשפיות כי הוא מבין שהוא צריך לקבל את המצב שלו. אבי: אמר שהיה עובד על פרידה קשה שהייתה לו מחבר קרוב שחתך את הקשר איתו והראה לו כמה זה פוגע, כי זו הדרך שהוא בדרך כלל נפרד. הוא ציין שהייתה לו עוד פרידה קשה כשאחותו הגדולה התאבדה לפני כמה שנים. היא הייתה מאוד חולה ודיכאונית והוא לא הספיק להיפרד ממנה. שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לנסות להיפרד ממנה על הבמה אבל הוא סירב בתואנה שהם לא היו ממש קרובים.
הראל אמר: "תלוי ממי נפרדים. אם אני נפרד ממי שאני שונא זה טוב ואם אני נפרד ממי שאני אוהב זו פרידה קשה."
לא זיהיתי באותו רגע שמשהו בוער בו ופניתי לעשות כפיל לשלום שהתפרץ לדבריו ואמר: "לי אין ממה להיפרד".
אני (ככפיל): "הייתי רוצה להתקשר פה למישהו ולהרגיש שהפרידה כואבת. לא איכפת לי לחוות עצב, אני מכיר עצב, אבל ככה אני ארגיש לפחות שהיה קשר."
שלום: "אני לא רוצה שיכאב לי. אני רק רוצה להרגיש שיש ממי להיפרד. "
לשמחתי הרבה חזרתי להראל ושאלתי אותו אם יש לו דוגמא לפרידה כואבת ופרידה טובה.
הראל: אחותי התאבדה לפני 18 שנה וזאת הפרידה הכי כואבת שלי "והנבלה" שימות מצידי. בחרתי להביא לכאן את העבודה איתו על אף שאין לי וינייט מסודר שלה כיוון שהייתה משמעותית מאוד.  בראיון עם הראל בתפקיד "שולה" אחותו הוא סיפר שהיא הייתה האחות הבכורה, הוא השני, אחריו יעקב שחי בבלגיה, ואחריו ששי, "הנבלה" שגנב כספים מעסק היהלומים המשפחתי. שולה שעבדה כמזכירה ומנהלת חשבונות במפעל, גילתה את זה וסיפרה להראל וכשנודע על כך לששי הוא פיטר אותה. למחרת הפיטורין שולה התאבדה. הראל עדיין בתפקיד שולה מספר שהיא והראל היו נפשות תאומות מילדות. הוא היה צעיר ממנה בשנתיים והם ישנו יחד במיטה עד שהיה בן 10 כי לא היה מספיק מקום בבית. כשהראל היה בן 16 שולה התגייסה לצבא. בשבת אחת היא נשארה בבסיס והראל ברח מהבית, נסע אליה בטרמפים ונתקע בלילה באמצע המדבר בכל מיני חורים רק בכדי לראות אותה ולהביא לה דברים מהבית. כשלמדה מנהל עסקים בניו יורק וחיה שם במשך 15 שנה לא היה קשר הדוק ביניהם וזה היה לו קשה. היא הייתה אז במשבר נפשי והאחים עזרו לה לחזור הביתה וביקשו ממנה שתעבוד בעסק המשפחתי.
הסצנה הראשונה הייתה כששולה באה להראל לספר לו שששי מועל בכספים. הראל בחר באדריאנה לשחק את שולה. (חודשיים קודם לכן,בעבודה אבסטרקטית יותר שעשה בדקנו את הכוחות של הראל. הדימוי לכוחות היו יהלום על טבעת של ליידי, שכולם רוצים בחברתה.ואנדריאה הייתה הליידי. ) ראיתי שלהראל קשה לשחק והוא מתאר יותר מאשר הציג כיצד הוא מסדר את הסלון שלו ונותן לאחותו לשתות, הם רואים סרט וכשהיא נרגעת קצת היא הולכת הביתה. אז ביקשתי לחזור אחורנית לרגע ששולה מעמתת במשרד את ששי בקשר למעילה. זו הייתה מחשבה לא הגיונית מבחינתי לקחת אותו לסצנה שלא נכח בה, אך ברגע ששי הופיע קרה משהו מעניין. הראל סירב שמישהו ישחק את ה"נבלה" ואמר שרק כסא ריק יכול לסמל אותו. את התופעה של לא להסכים להיכנס לתפקיד האויב כבר הכרתי ממטופלת פרטנית שלי, כעת היה מעניין לראות שהראל מסרב גם שמישהו אחר יאייש את התפקיד הזה.
הצעתי : "בעצם אתה לא היית במשרד באותו היום וניראה לי שאולי מאז אתה תקוע עם מילים שלא אמרת לששי. אז יש לך פה כסא לששי ואני מציעה לך לנסות להגיד לו משהו לא מתוך התפקיד של שולה אלא מתוך עצמך. מישהו יכול להיות אתה?". הוא בחר באיתן לשחק את עצמו. הוא לא הסכים שאיתן ייכנס לתפקיד ששי, רק כשאיתן ישב בתור הראל הוא עצמו היה ששי כשהוא נעמד מאחורי הכסא ונתן משפט אחד שאני לא זוכרת אבל הייתה בו נימה מתגוננת שהדליקה את הראל. אחריה רק הוא דיבר אל ששי ואיתן היה כפיל דומם מאחוריו. הראל ציין שהוא מעולם לא צעק על ששי ורק אמר לו בטון נחוש וחד שהוא לא חלק מהמשפחה יותר, שלא ייסלח לו לעולם ושהוא מנודה. אמרתי לו שפה הוא יכול לצעוק ולבטא את הזעם שלו. הוא הבליח חצי צעקה: "אתה הרגת את הנפש התאומה שלי נבלה".
אני (ככפיל של הראל ניסיתי להעצים): "אתה לא רק הרגת את אחותי, אתה הרגת אותי איתה, היא הייתה חצי ממני."
הראל (בשקט):" היא לא הייתה חצי, היא הייתה שלושת רבעי ממני ".
הוא לא הציג מה קרה אחרי השיחה בין שולה לששי אבל סיפר שאימא שלו הרגישה שמשהו לא בסדר הלכה למחסן  ומצאה אותה מעולפת במכונית משאיפת גז. היא קראה מהר לאמבולנס ולהראל שנסע איתה לבית החולים. שולה הייתה מחוסרת הכרה 3 ימים. הראל לא עזב את מיטתה חוץ מפעם אחת כשנסע לבאבא סאלי אבל שם אמרו לו שמאוחר מדי.  ביקשתי שנראה על הבמה את הפרידה בבית החולים. אדריאנה שכבה במיטה ויצחק נגע בה בעדינות במצח.
הוא נגע באדריאנה בעדינות, אולי ממבוכה אך הוא תיאר שהוא שפשף לשולה חזק את המצח, כל הזמן עם מטלית חמה. היה לי קשה לבקש שיעשה את זה בפועל כי חששתי שבאמצע רגע כה עדיין זה יביך את שניהם. אז רק עשיתי כפיל.
אני (ככפיל): "אני משפשף לך את המצח, משפשף כדי שתתעוררי, אני רק רוצה שתתעוררי".
הראל התחיל לבכות ואמר: "אני יעשה בשבילך הכול רק שתתעוררי."  מכיוון שהיינו צריכים לסיים אמרתי שלצערנו אנחנו יודעים איך זה נגמר בסוף אבל יש לו עכשיו הזדמנות להגיד לה משהו שהוא לא הספיק כשהייתה מחוסרת הכרה. 
הראל: אני מודה לך שבזכותך מגיל קטן אני יודע מה זה אהבה אמיתית, מה זה חום של אהבה, קיבלתי את זה ממך כשהיינו קטנים וכל החיים המתנה הזאת הולכת איתי, גם כשכואב לי."  
השיתוף של הקהל היה מאד נרגש, זו הייתה פעם ראשונה שלאנשים בקהל היו דמעות והם ישבו כל כך מרותקים. אבי אמר שלא הייתה לו מעולם אהבת אחים כמו של הראל. אחותו הייתה אישה מאוד חולה וההתאבדות שלה הייתה צפויה. הוא מצטער שלא בא לבקר אותה בבית החולים ושלא יכול היה לעזור לה כי היה מכור לסמים כבדים. כשאמר "אבל באמת לא הייתי יכול לעזור לה" נשמע חנק בגרונו ונראתה לחלוחית בעיניו.
שלום חזר ואמר שאין לו אהבה כזאת בחיים שלו. "האחים שלי יכולים למות לפני וזה לא יעשה לי כלום ואני אמות וזה לא יעשה להם כלום. אין בכלל אהבה בבית שלנו". הילה במחווה מקסימה בעיני, קמה לחבק את הראל. בשיתוף אמרו להראל שהוא בר מזל שחווה אהבה חזקה כל כך ושזה דבר נדיר. הוא הנהן בהסכמה ואמר: "אבל זה היה קצר מדי" .
הצטערתי שמפאת קוצר הזמן לא עבדנו מספיק על הקונפליקט שלו עם ששי. ייתכן שבטיפול פרטני וממושך הוא יכול היה  להגיע אף להבנה וסליחה. הראל מאשים את ששי לא רק במותה של אחותו אלא גם במצבו הנפשי, הבריאותי והכלכלי, מבחינתו ששי הוא שדרדר את העסק למצבו הנוכחי של פשיטת רגל ורדיפה ע"י נושים. הראל סיפר למטפל שלו את  הסיפור על ההתאבדות של אחותו רק יום לפני שעבד על זה בקבוצה. העבודה של הראל בה חשף את האובדן הגדול שלו היוותה סגירת מעגל מעניינת לתהליך הקבוצתי. הוא שמר על הסיפור כסוד כל שהותו במחלקה וכשפתח את האובדן שלו בקבוצה, עשה זאת בצורה מחוברת שסחפה את כל הקבוצה. החיבור הרגשי בלט מאוד בהשוואה לאובדן הראשון שהועלה על הבמה בוינייט של יהודית שהיה וודאי כואב לא פחות, אך הוצג כשיהודית עצמה הייתה לא מחוברת רגשית והקבוצה לא ידעה עדיין כיצד להכילה.  כעת הקבוצה כבר יכלה להתחבר עם הראל לאובדן ולאהבה הכרוכים זה בזה.

במפגש האחרון חילקתי להם משהו אישי שכתבתי לכל אחד מהם וזה ריגש אותם מאוד. בקשתי שכל אחד ייקח ג'ולה מאוסף שהבאתי ויגיד מה הוא לוקח איתו מהקבוצה.
אורית :" אני לוקחת המון. בלי הפסיכודרמה אני לא יודעת איך הייתי עוברת את הפגישה האחרונה עם אחותי שהייתה מצוינת. ובכלל אני לוקחת את זה לחיים כל הזמן, כל מה שאני לומדת פה דרך הכלי המדהים הזה אני לוקחת לחיים" 
הילה: "אני זוכרת את הרגע הזה שהייתי על הבמה. אני מרגישה שמאז אני מעזה להיות יותר אמיתית."
איתן : "בחיים אני רגיל לחשוב באופן שגרתי ופה בפסיכודרמה אפשר ללכת עם הדמיון ולחשוב קצת מחוץ לקופסא". 
אדריאנה: "אני מבינה כמה אפשר להכיר את עצמך ולהבין דברים כשמשתמשים בטכניקה הזאת. זה מוציא דברים שלא עולים כשרק מדברים".
חמוטל: "מה שיש לי להגיד כבר אמרו. גם אני הרגשתי את הגמישות, שאפשר להתנסות פה ביותר דברים מאשר אנחנו רגילים בחיים".
הראל:  "אני לוקח את העצב והקושי והרשות לפתוח את זה פה בקבוצה".
אבי: "אני לא יודע מה לקחתי. אני לא מרגיש שעשיתי שינוי. אני עוד מאוד תקוע בבעיות שלי. אני  רק יכול להגיד שהייתה אווירה מאוד נעימה בקבוצה ושהיה כיף לבוא ושיצרתי קשר כיפי עם האנשים."
שאלתי את שלום שלא דיבר אם יש משהו שהוא רוצה להגיד.
שלום: "יש לי רק שלילי להגיד".
אני: "אז תגיד את מה שיש לך שלילי".  
שלום: " את ספרת 30 מפגשים שאני פה ועדיין אני אגוז קשה לפיצוח. לא יכולתי לעבוד על הבמה וזהו לא קורה שינוי."
אני (ככפיל): "אני קצת מבואס מעצמי שלא נפתחתי פה כמו שרציתי. אני מבקר את עצמי על זה שלא העזתי".
שלום: "אני לא כועס על עצמי. אני אומר שזה לא קרה."
אני:  "קודם כל אני שמחה שאתה לא כועס על עצמך. ( בסוף הפגישה הצטערתי שלא אמרתי ככפיל : "אני לא כועס על עצמי, אני כועס עלייך, 30 מפגשים ולא הצלחת לפצח את האגוז הקשה שאני..." אני סבורה שזה היה ה"סאב טקסט" של דבריו אבל במחשבה שנייה אם היינו פותחים את זה כקונפליקט היה כמעט בלתי אפשרי לסגור במקום נכון במפגש האחרון).  אני רואה הרבה דברים שקרו מאז שהגעת, שנפתחת לאנשים ואתה מדבר יותר מהלב גם אם זה לא מהבמה.
שלום: "זה לא נגדך, אני לא מתכוון להגיד משהו לא בסדר עלייך אבל אני חושב שלא הצלחתי. לא קרה לי פה כלום".
אני:  "אני זוכרת כשעשינו את התרגיל לצבי שישב עם הגב והוא שמע איזה דברים חיוביים אנשים ראו בו, שאלת אותי אם אני אעשה לך תרגיל כזה כשתעזוב. אתה רוצה שנעשה את זה עכשיו? ".
שלום: (בחיוך מבויש): "כן."
בקשתי מכל אחד שיגיד לשלום שישב על הבמה עם הגב לקהל משהו טוב שהם ראו שקרה לו בקבוצה.
הילה: "אני חושבת שאתה כפוי טובה. בחיים אף אחד לא התנהג איתך כמו מאיה שכל כך מתאמצת.לא ראיתי אותך עובד בשום מקום כמו בקבוצה הזאת ואם אתה לא יכול לראות את זה אז..."
אני: "אוקי, רגע, אני כנראה לא הבהרתי את עצמי טוב. הכוונה שנגיד לשלום רק דברים חיוביים שראינו בו כדי שהוא יוכל לקחת אותם איתו. אני אהיה כפיל שלך כדי להדגים, בסדר? "
אני (ככפיל): "אתה יודע שלום כשאמרתי לך שאתה כפוי טובה מה שהתכוונתי לומר זה שכשאתה אומר שלא קרה לך פה כלום אולי זה בגלל שקשה לך מדי להגיד שכן קרה, שכן נקשרת אלינו, שכן כואבת לך הפרידה". 
הילה: מהנהנת.
אורית:" אתה לא מעצבן כמו שהיית בהתחלה כשהכרתי אותך. אתה לפעמים לא פשוט ואתה עושה דווקא להרגיז אבל עדיין הייתי מאמצת אותך." (זו בדיחה פרטית שלהם שהיא תאמץ אותו כי לה חסר בן מתבגר שאוהב אותה, הבן שלה בן 30 וכועס עליה מאוד, ולו חסרה אימא שאוהבת אותו. )
הראל : "אתה מאוד נפתחת בזמן האחרון ואפשר יותר להכיר אותך ולראות מי אתה באמת". 
שלום: "מישהו יכול להגיד גם משהו חיובי? ". צבי כזכור ביקש שמישהו יאמר משהו שלילי. שלום זיהה נכון שהייתה איזו נימה ביקורתית בדבריהם אך אותם לא עצרתי כי הרגשתי שיחד עם הביקורת הם גם מפרגנים בצורה אמיתית. הוא אמנם מתקשה לזוז מהתפקיד הסגור שלו שלא יכול לקרות לו משהו טוב ושאף אחד לא רואה אותו, אבל מצד שני בצבצה בשאלה שלו גם כמיהה לקבל משוב חיובי.
אדריאנה: "אני רואה שאתה טוב, שאיכפת לך מאחרים, אתה תמיד דואג מה קרה למישהו, זה יפה". 
איתן: "כן, אתה באמת בודק גבולות, אתה צוחק פה הרבה לא תמיד במקום. לפעמים אתה ציני אבל רואים עלייך שעשית עבודה ושאתה הרבה יותר פתוח".
אבי:" אני לא מכיר אותך הרבה זמן אבל באמת אני רואה שאכפת לך ואתה אדם טוב."
כששלום הסתובב לאנשים שאלתי אותו אם היה משהו ממה שאמרו לו שנגע בו במיוחד.
שלום: "לא. הבנתי שלא ראו אותי ושלא הצלחתי להראות מי אני. לא הבינו אותי. אמרתי שאני אגוז קשה לפיצוח. "
אני :" באמת זה כל מה שאתה לוקח מכל מה שאמרו לך פה? " חזרתי על כמה דברים טובים שאמרו לו..והמשכנו הלאה.
הנחתי 3 כסאות על הבמה, אחד -איך הגעתי לפה בפעם הראשונה , השני - מה אני מרגיש עכשיו והשלישי – לאן אני רוצה להמשיך מכאן בעתיד. אחרי ששניים עלו שאלתי את שלום אם הוא רוצה לעלות ואז ראיתי שהוא בוכה. (בכי שאי אפשר להסתיר. )
אני: לדמעות האלה יש איזה מילים שהן יכולות לומר?
שלום: " לא, אין מילים... אין מילים... זה כל העניין שאין מילים."
אני: "אתה יודע איזה מין דמעות אלה? של עצב? התרגשות? תסכול? "
שלום: "כן, של תסכול."
הוא לא הסכים שאני אעשה לו כפיל. אז אמרתי: "שלום, אני רואה את הדמעות האלה כמתנה ואני לוקחת אותם כמתנת פרידה ממך אלי, אפשר?"
שלום: "קחי אם את רוצה."
אני:  "אני חושבת שאתה מאוד קשוב לרגשות שלך, הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכירה, אתה באמת יודע מה אתה מרגיש זה מאוד לא מובן מאליו."
כשאדריאנה הגישה לו טישו הוא סירב לקחת ואמר: "אני לא בכיתי מאז שהייתי ילד, אני לא הולך לנגב את הדמעות עכשיו".
לאחר שכולם התיישבו על 3 הכיסאות אורית ביקשה להתייחס אלי מכל כסא. היא אמרה לי שהיא לא הייתה בתחילת השנה אז היא לא יודעת איך הגעתי לפה, עברה לכסא של עכשיו, ואמרה שהיא רואה את ההשקעה שלי בקבוצה, שהתעקשתי איתם עם הכפילים, שרציתי שיעבדו ושהיה כיף גם כי אפשר היה להביא לפה את הקושי ולא צריך להסתיר. היא הודתה לי בשם כולם שהיה לי כל כך איכפת ואז עברה לכסא האחרון ואמרה שהיא מאחלת לי שבעתיד אני אהיה מטפלת מצוינת שעוזרת לעוד הרבה אנשים ושאמצא מקום עבודה שטוב לי לעבוד בו.
בסיום המפגש קיבלתי ונתתי הרבה חיבוקים.זה היה באמת נוגע ללב.
הקווים המקבילים בין הקבוצה לביני:  הקרבה למדריכה הפסיכודרמטית שלי הלכה והעמיקה במשך השנה והפרידה ממנה כאבה, היא נתנה לי תמיכה גדולה לאורך כל הדרך וגם ידעה לדחוף בעדינות את הגבולות שלי ונתנה לי את מה שניסיתי לתת לקבוצה. הקשר עם המדריך שלי מגהה שהיה לא קל לאורך הדרך הסתיים באופן נעים וטוב. במסיבת הסיום של המחלקה הוא סיכם את העבודה שלי באופן מאוד נוגע ללב.  בחלק האחרון של השהות שלי בגהה חל שינוי משמעותי ביחס שלי לצוות המחלקה. ובשבועות האחרונים קיבלתי פידבקים שהם רואים שינוי אצל המטופלים שהיו בקבוצה.  רוב השנה חשתי כעס על אנשי הצוות המתבצרים בחדריהם, אינם מתערבבים עם המטופלים ולא משוחחים איתם מעבר לשעות הטיפול. אני התבצרתי בתפקיד של "לוחמת הצדק" ונכנסתי למאבק (פנימי) מולם. לא באתי לאכול איתם בהפסקת האוכל ולעתים קרובות הלכתי לשבת עם המטופלים בחוץ. בשבועות האחרונים הבנתי שהתפקיד של "מטשטשת הגבולות" מקובע לא פחות מהתפקיד שלהם של "שומרי הגבולות". אני ביקרתי אותם על כך שהם מקטלגים את המטופלים על פי ה-  D.S.M ומתייחסים אליהם כאל מחלות ולא כבני אדם. אבל גם אני קטלגתי אותם והעמדה הביקורתית שלי גרמה לי להתנהג באופן עוין מסויג ונטול חמלה. לא נפתחתי להיכרות וקשר עם האנשים שאני עובדת איתם כמעט שנה. כשהחלטתי להסיר את המשקפיים השיפוטיות שלי ולהיפתח ישיבות הצוות הפכו מחוויה קשה ומקוממת לחוויה מלמדת.
עכשיו כשאני מסיימת לכתוב את הפרק הזה אני חשה געגועים לא רק לעבודה עם המטופלים אלא גם לצוות.

דיון ומסקנות:

את הדיון בפרק זה אערוך מן הפרספקטיבה הבודהיסטית אותה לא הצגתי על פני הציר שרטטתי בפרק א'. את המסקנות אחלץ מרשמי העבודה עם הקבוצה בגהה שברובם נגעתי בפרק ב'. אחזור על הגילוי הנאות איתו פתחתי את העבודה: תפיסת עולמי עוצבה רבות במסגרת התיאורטית והמעשית של האימון שלי בבודהיזם. זוהי דרך חיים לאורה אני חיה זה עשור. אני רואה בעצמי בודהיסטית חילונית כלומר אין שום מערך אמונות שהתחייבתי לחיות לאורו. ההתחייבות היחידה שלקחתי על עצמי היא האימון במדיטציה שהינו אימון בהתוודעות אל טבע המציאות והתודעה לא רק דרך
פילטרים קוגניטיביים. בעבודה זו אינני חשה נציגת הבודהיזם, אני מציגה את דרך ההתבוננות האישית שלי בשאלה "כיצד מסייעת הטכניקה של חילוף התפקידים להגמשת תפקיד הדיכאון?"  אני מתוודה שהגעתי ללימודי הפסיכודרמה חמושה במשקפיים הבודהיסטיות וכשהתעמקתי בהגותו של יעקוב מורנו לצורך כתיבת עבודה זו הרגשתי בבית. בפרק זה אגע קלות בשילוב שאני רואה בין בודהיזם לפסיכודרמה, שילוב שמרתק אותי ואני חדורת התלהבות לחקור בו ולטפל דרכו. הייתי רוצה לפני שאגש לבירור גילום תפקיד הדיכאון לגעת ב-"תפקיד הראשי" שאנו משחקים, הוא ה-"אני". אטען שלמעשה האני הוא רק "שם הבמה" המיוחס לסך כל התפקידים שמגלם אדם. " כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם. כולם כניסות ויציאות להם, וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים. " (מתוך כ"טוב בעיינכם" ).
אני רוצה לקחת את המשפט המהפכני של שייקספיר צעד נוסף ולומר שגם אין "אני" שהוא השחקן שמשחק תפקידים נכנס ויוצא מהם. אין בנמצא שחקנים, רק תפקידים!  מטאפורה מוצלחת מ-השחקן לתיאור קיומנו תהיה "דמות". בפרפראזה על המשפט של הרקליטוס אדגיש כי אף שחקנית לא יכולה לגלם את אותה דמות פעמיים. האני כמו הדמות הוא מבנה מחשבתי ותו לא. כשאנחנו טועים לחשוב שיש לו ערך אונטולוגי אחר אנחנו יוצרים סיפור בדים. מאיה (אשליה בסנסקריט) יכולה לספר את סיפור קורות חייה באינספור נראטיביים שונים, גם כאלה שנשמעים סותרים ואף אחד מהם אינו ממצה את מי שהיא.  גם ה"דיכאון" כמו ה"אני" הוא רק מבנה מחשבתי, המציאות מורכבת מרגעים אשר אף אחד מהם אינו דיכאון בפני עצמו. החיבור והעריכה החוצה של רגעים מסוימים במחשבה יוצרים את החוויה של הדיכאון. "דיכאון" הוא לא יותר משם לאוסף סימפטומים, חווית הדיכאון היא תוצר תגובת הדחייה שלי כלפיהם והסיפור שאני מספרת אודותיהם. אנו אמנם זקוקים לשמות ומושגים בשביל לתקשר ולתפקד אך נוכל לתפקד ולתקשר הרבה יותר טוב אם נזכור את טיבם האמיתי. הביטוי "אדם דיכאוני", הוא ביטוי משלה. כל ייחוס של מאפיינים לאדם, ולא לפעילות המתרחשת בזיקה, מייצר את התעתוע של קיום העצמי, אשר בתורו מייצר סבל. על אחת כמה וכמה כשהמדובר בייחוס כל כך טעון כמו "דיכאון". בשל הייחוס השגוי האדם הסובל מדיכאון מרחיב את משך פעולת הסימפטומים ומעלה בחזקה את עוצמתם. לו הייתה אפשרות להשתמש בשפה שאבני היסוד שלה הם פעלים ולא עצמים ולתופעות היו שמות פועל המתארים את פעולתם, אז היה מובן כי תואר הפועל מצביע על ייחוס מאפיין לפעולה. גם לאדם לא היינו מייחסים עצמיות כי היה ברור שאדם הוא פועלו. ההתבוננות הפסיכודרמטית על האדם דרך מושג התפקיד עושה כברת דרך אדירה לכיוון זה. הפעולה היא מדיום המקיף את כל אופני קיומו של אדם ולכן נאמנה יותר לאופן בו המציאות מתרחשת.  היא יכולה לסייע בהתקת ייחוס מאפייני הדיכאון מאישיותו של אדם לתפקיד שהוא ממלא.  הבנה זו אם היא שכלית בלבד יכולה להוות מצפן טוב, אך הבנה שכלית אינה בהכרח מובילה לשינוי. היא אף יכולה לתסכל בשל הפער בין מה שאני מבינה שנכון לעשות כדי שייפסק הסבל לבין מה שקורה בפועל.  לעומת זאת חילוף תפקידים יכול להניב הבנה מסוג אחר הנובעת מחוויה בלתי אמצעית שיכולה להוביל לטרנספורמציה.  זוהי טכניקה יעילה גם עבור מי שלא הגיע להבנה השכלית שהוא עצמו אינו דיכאוני אלא רק מזדהה עם תפקיד הדיכאוני והיא יעילה גם עבור מי שאין לו רמת אינטליגנציה מספיקה בשביל להבין זאת.     המושגים "אנאטמן" ו "שונייטה" הם מושגי מפתח בפסיכולוגיה הבודהיסטית. "אנאטמן" הידוע בתרגומו "אין אני" וידוע פחות בתרגום "אין בעלים" מתייחס רק ליצור החי. הוא אינו שולל את קיומו! הוא מצביע על כך שקיומו זמני ומכיוון שכך גם אין לו שום תכונה קבועה ולכן הדיבור על אישיות הוא חסר משמעות. כמו כן לאף אחד אין בעלות על שום דבר, לכן כמו טפלון גם מאפיינים אינם יכולים להידבק אליו. המונח "שונייטה" המאוחר יותר שהורחב לכלל התופעות תורגם כ"ריקות מקיום עצמי". כוונתו שלשום דבר אין עצמיות או בעלות על שום דבר. מונח זה גם הוא אינו גורס ששום דבר לא קיים, אלא שאין "דברים". לתופעות אין קיום קבוע ונפרד במהותו מכל שאר התופעות, הן מתהוות ומתקיימות בתלות הדדית ובהשתנות מתמדת. מכיוון שגם מאפיינים ריקים מקיום עצמי הדבק שלהם חלש מאוד והם מתארים נאמנה רק את המתרחש כאן ועכשיו. לתיאור האופן בו אנו כן מתקיימים תבע טיק נאת האן, אחד המורים הגדולים בן זמננו את המונח "קיום שלוב" או "שלובהיות" –interbeing. מונח זה מצביע על כך שאם נתבונן בכל תופעה כמו למשל "דיכאון" או "מאיה" ניווכח שזה רק שם כולל לסך כל מרכיביה או בשפה פסיכודרמטית כל תפקידיה. האני מורכב כולו ממרכיבים פסיכו-פיזיים שהם לא אני ולא שלי, והוא תלוי לשם התהוותו והמשך קיומו בכל שאר התופעות. קיומנו אינו נפרד מהשמש, העצים,המים, המזון ומשושלת ארוכה של אנשים והכול קשור להכול. אנחנו רקמה אחת חיה באורגניזם אחד.   בעוד הגישה האינטרסובייקטיבית טוענת לקיומם של בני אדם והזיקה בניהם, ע"פ הבודהיזם רק הזיקה מתקיימת . כל מה שנקרא  "תוך נפשי" או "חוץ נפשי" נכלל בזיקת הגומלין בין כל מה שקיים. גם מאפיינים שנייחס לזיקה אינם מאפיינים קבועים והם מקבלים את משמעותם ממאפיינים אחרים, לכן אל לנו להפוך שום מסקנה ל"מוצר תרבותי שמור". ההפך ממוצר תרבותי שמור כפי שאני מבינה זאת היא "ריקות מקיום עצמי".
אני נוטה לא פעם לפרש את הגותו של מורנו (1993)  ברוח ההבנה של "אין אני":   למשל: "Working with a role as a point of reference appears to be a methodological advantage as compared with personality or ego. These are less concrete and wrapped up in metaphysical mystery" (ע"מ 47) .  מוטב להתייחס לאנשים במונחים של תפקידים ולהסתמך על תורת תפקידים ולא על תורת אישיות (שמייצרת הפרעות אישיות) . ומוטב לייחס תכונות לתפקיד שאדם ממלא ולא לאופי שלו. כאשר התכונות מיוחסות לאני, האני נצמד אליהן ומתמכר אל הזהות העצמית שנולדת מייחוס זה. הוא מצמצם את הדימוי העצמי שלו ומתקבע למספר מצומצם של תפקידים.
אדם לא יכול לחיות בלא דימוי עצמי אך הוא יכול להרחיב אותו כמה שיותר קרוב לייצוג האמיתי של מציאותו, היא סך כל הזיקות אשר הוא התהווה מתוכן. מורנו ניסח זאת כהרחבת רפרטואר התפקידים שלנו. את החיבור שאני חווה בין בודהיזם לפסיכודרמה אנסח כך: The only being is interbeing, and the only interbeing is interaction"". פעולה היא תמיד באינטראקציה ואינטראקציה היא תמיד פעולה (inter-action ) שמחברת.  הפסיכודרמה רואה בכל סוג של תיפקוד תפקיד. אדם הוא סך כל תפקודיו הרגשיים, המחשבתיים, הגופניים והחברתיים. אין מצב בו האדם אינו ממלא תפקיד. אם אי אפשר להפריד את האני מהתפקידים שהוא מגלם אזי האני הוא תוספת שאינה נחוצה ואף מוסיפה הרבה מאוד סבל. תיאוריית התפקידים עלולה להתפרש בטעות כתורה המייחסת תפקידים לאדם, אך האדם הוא יצור חברתי ותפקיד הוא לא משהו שהוא לוקח על עצמו כיחידה מבודדת. התפקיד על כן הוא מאפיין של אינטראקציה ולא של בן אדם. חילוף תפקידים נחווה אולי כחוויה של חירות בנפשו של אדם, אך בחשבון אחרון היא מתבטאת ביכולת ליצור קשרים מיטיבים.   מורנו מתייחס לתפקידים משלושה מימדים: "לקיחת תפקידים", "משחק תפקידים", ו"יצירת תפקידים", (מורנו, 1993, ע' 48). הם מאורגנים בסדר עולה ע"פ מידת החירות שבהם: "לקיחת תפקיד", היא הזדהות עם תפקיד המתקבע והופך ל"מוצר תרבותי שמור".האדם אינו מודע לכך שהוא לוקח על עצמו תפקיד והוא חווה אותו בתור האישיות או האופי שלו ואין בו חירות פעולה. בד"כ אדם לוקח תפקיד שמתאים לציפיות החברה או המשפחה. "במשחק תפקיד", התפקיד אולי מוכר ונורמטיבי, אך יש בו גם אלמנטים אותנטיים וייחודיים. לאדם יש הרבה יותר חירות פעולה, אך היא עדיין מוגבלת, כיוון שהוא מייחס את הרב -גוניות של תפקידיו לאישיותו. הוא אולי נצמד לזהות עצמית משובבת אך כל היצמדות מובילה במוקדם או במאוחר לסבל.  "יצירת תפקיד" הוא מצב תודעתי בו אדם מפסיק להיות כפוף לנורמות חברתיות ותרבותיות, או כאלה שהוא קבע לעצמו. כשיוצאים מגבולות תפקיד מוכר החוויה כרוכה בדרך כלל באימה או חרדה הנובעות לדעתי מחוויה של ידיעה בלתי אמצעית שאין אישיות. כשצולחים אימה זו מתאפשרת חירות אמיתית ממחשבה והתנהגות הכפופות לרודנות ההרגלים האוטומטיים. הספונטניות מכוונת את הפעולות והאדם מגיב בהלימה למצבים חדשים ומייצר תגובות חדשות למצבים מוכרים. אני רואה זאת כמצב בו אין "אני" שמכתיב את הפעולה אלא רק קשב והיענות ספונטנית לסיטואציה. מורנו מדגיש כי כל אדם הוא "godhead", בכולנו יש את האפשרות ליצור תפקידים ובכל אחד חבוי פוטנציאל הריפוי (ארצי,1991). הבודהיזם משתמש במושג "טבע הבודהה" לציין את האפשרות הקיימת בכל אדם להיות חופשי לגמרי ולראות את המציאות נכוחה.  מורנו טען שאם אם נחפש איזה גרעין אישיות באדם לא נימצא, מה שנימצא אם ננסה להכיר מישהו זה את האטום הסוציאלי/תרבותי שלו. את משמעות התפקידים שהוא ממלא נבין רק מתוך מערכת הקשרים ממנה הוא מתהווה.  חילוף תפקידים יכול לאפשר לראות ולחקור את הדמויות המרכיבות את האטום הסוציאלי/תרבותי הכלולות ב"דיכאון". תפקיד הדיכאון שאדם לוקח על עצמו נשען על הרגשה של אני נפרד מהעולם. תחושת הבדידות והניכור שהדיכאוני חש נשענת כל כולה על אשליית האני, על המחשבה ש"אדם בתוך עצמו הוא גר". אך אדם בתוך זיקה הוא גר, לכן ההתבוננות בדיכאון כמאפיין של קשר יכולה להפחית את הסבל. התפיסה של האדם כחלק ממערכת אקולוגית נפשית ופיזית של אורגניזם אחד, נושקת מאוד לרוח הפסיכודרמה והסוציומטריה ולרעיונות רבים במחשבה של מורנו כמו הטלא, (tele)  והתת מודע המשותף (con-consciousness ) . הגבולות בין מה שמתרחש בתודעתו וגופו של אדם לסביבתו הם דיפוזיים למדי. העור לדוגמא אינו מבודד בין פנים גופו של אדם לחוץ אלא הוא גשר המחבר ביניהם. אנחנו שרויים באוסמוזה גופנית ונפשית תמידית. חילוף תפקידים בדומה לחילוף חומרים, מאפשר ניקוי רעלים נפשי. הוא מאוורר ומאפשר סירקולציה, פותח את נקבוביות הנפש להבנות, התנהגויות וזוויות ראייה חדשות. האימון בזיהוי קטלוגי תודעתי והתזכורת המתמדת שלא לחרוץ משפט על פיהם, עזרו לי מאוד בשהותי בגהה. זה אפשר לי ליצור קשר אנושי פשוט על כל גווניו. לא הרגשתי שאני עובדת עם קבוצה של אנשים מדוכאים, פשוט היינו יחד עם מצוקות ושמחות החיים.  ע"פ מורנו: " Role emergence is prior to the emergence of the self. Roles do not emerge from the self, but rather the self may emerge from roles. "  (מורנו,1993, ע' 47). מה שאני מבינה מכך הוא שמרגע הולדתנו אנחנו מתפקדים על כן בתפקיד. העצמי מתפתח כתוצאה מהזדהות עם מספר תפקידים מוגבל, ככל שאנחנו מזדהים עם יותר תפקידים העצמי שלנו מתרחב. ככל שהוא מתרחב יש לנו יותר חירות אך חירות משמעותית נולדת כשאנחנו משחררים אחיזה כליל מהזדהות עם התפקידים שלנו. "אדם דכאוני" הוא מי שהזדהה עם התפקיד של "הדיכאוני" וכמידת ההזדהות כך חומרת המחלה. למרות הציטוט איתו פתחתי את העבודה לעניות דעתי דיכאון לא חוטפים כמו שפעת. סביר בהחלט שבשל נסיבות גנטיות וסביבתיות לאדם תהיה נטייה לדיכאון, אך על התסריטים שהוא מריץ בראשו יש לאדם אחריות. הדיכאון אינו שייך לאדם,  בשל כך יש לו גם את האפשרות לעשות  de-role .
אי אפשר להדגיש מספיק את ההבחנה המשמעותית שבין אחריות לאשמה. דיכאון היא מחלה שניזונה מאשמה וזו לא אשמת המטופל שהוא מדוכא! אם ילמד לקחת אחריות על הדיכאון אזי יש אפשרות אמיתית להחלמה. במילה אחריות מסתתרת המילה "אחר", משחק מילים מעניין בהקשר של השאלה כיצד עוזר חילוף תפקידים להגמיש ואף לצאת מתפקיד הדיכאון. בחוויה של חילוף תפקידים אנחנו מבינים שלקיחת אחריות על עצמי היא לקיחת אחריות על הסיטואציה ועושים זאת דרך כניסה לתפקיד האחר וראיית האינטראקציה מהזווית שלו. אני מאמינה שככל שנתנסה ביותר חילופי תפקידים נוכל להשתחרר מסבך הסיפור על הזהות העצמית המקובעת שלנו, נרחיב את רפרטואר התפקידים שלנו ונטפח את היכולת והאחריות ליצור תפקידים מיטיבים.
המחשבה על קיומנו כקיום שלוב של רקמה אחת מהלך עלי קסם. עבורי לימודי הפסיכודרמה היוו מעבדה לחקר טיבן של זיקות אנושיות דרך המדיה של טיפול קבוצתי. לכן גם בקבוצה בגהה תפסה במיוחד את תשומת ליבי ההשפעה שיש לטכניקה של חילוף התפקידים במישור הקבוצתי. השיתוף שנוצר בין חברי הקבוצה באמצעות חילופי תפקידים כאשר  התיאטרון הפנימי נחשף על הבמה איפשר לאנשים לפתוח את ליבם זה אל זה.  חווית הדיכאון עברה מטמורפוזה מחוויה אישית מבודדת מנוכרת ומנכרת לחוויה בינאישית מחברת. הדיכאון נחווה פחות כפגם שיש להתבייש ולהסתיר אותו ויותר כמצוקה שיש רצון לשתף בה. כאשר המיכל הקבוצתי מורכב מזיקות מיטיבות הוא יכול לשאת באורך רוח רב יותר מהמיכל האישי את המצוקות ואת הטלטלות במצב הרוח. כאשר הפרוטגוניסט על הבמה הזמין אנשים לשחק במערכות היחסים הסבוכות באטום הסוציאלי שלו נוצר בניהם חיבור בלא מאמץ. גם מי שהיה אגו מסייע קיבל רשות להיכנס לרגע לחיי הפרוטגוניסט וזוהי חוויה מרגשת שאינה מובנת מאליה. כאגויים מסייעים ולאחר מכן בשיתוף הם נכנסו לתפקיד הנותן של המסייע וכך לפרק זמן קצר יצאו מהתפקיד של המטופל הדיכאוני והנזקק. האיכויות המיטיבות של חמלה שהיא נשיאה משותפת בסבל, ואהבה, פרגון, חום ואכפתיות כנה בלא שמחיצות הלב מפרידות, הלכו והתעצמו במהלך השנה והגיעו לשיאם במפגשים האחרונים. מקבוצה של זרים זו הפכה לקבוצת תמיכה. לחילופי התפקידים הייתה תרומה מכרעת בכך. הקבוצה הפכה לחממה של שכלול היכולת ליצור קשרים בריאים. הדבר ניכר בעיקר על האנשים מהקבוצה של ה"שמורים" כמו אמיר ושלום. אחת המטרות הטיפוליות שהצבתי לעצמי הייתה הכנסת רוח של משחקיות לקבוצה.
חילופי התפקידים בקבוצה היוו מעיין מגרש משחקים לתרגול חשיפה הדרגתית ממקום של חשש והסתרה לקראת כנות ואותנטיות. דרך חילופי התפקידים לאורך השנה ניתן היה לראות את התנועה על פני הציר הזה.  החל בחילוף התפקידים של יהודית עם בנה המת שהביא את הקבוצה ואותי במבוכה וכלה בחילוף התפקידים של הראל שבו קירוב הלבבות בקבוצה הגיע לשיאו. במפגש זה שהיה בין המפגשים האחרונים, לקבוצה כבר הייתה יכולת להכיל כאב ורגשות קשים כמו זעם, נקמה ופרידה מאדם אהוב. מי שהיה על הבמה גם אם הגיע שפוף וביטא התנגדות בחימום, מרגע שעלה על הבמה חווה הטענה אנרגטית. לדוגמא, הילה התחילה במצב שרצתה להיעלם וסיימה מלאת מרץ וחדורת רצון מיידי להתקשר לכל חבריה מיד. האפשרות להתמלא חיות בקלות יחסית היא יקרת ערך במקרה של עבודה עם אנשים שסובלים ממחלה כמו  דיכאון המתבטאת בחוסר אנרגיה ובפגיעה בכוח הרצון ובחיוניות . המעבר האנרגטי החד הזה המתרחש על הבמה מהפנט שהרי הם לא התגברו על הדיכאון תוך שנייה מרגע שקמו מהכסא ועלו לבמה. זוהי הנכחה מאוד חיה של יציאה מתפקיד. הדבר המהפנט במיוחד עבורי זה שע"פ רוב חילופי התפקידים מתעסקים בחומרי הדיכאון שהם תכנים מאוד קשים וכואבים ועל אף שעל הבמה מוצגת טרגדיה עצם היותה על הבמה מעוררת חיוניות ויצירתיות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך הייתה הפגישה שאחרי ליל הסדר. למרות שהאנשים הביאו תכנים מאד לא קלים ההתרחשות הקבוצתית הייתה "הפנינג" מלא עליצות ויצירתיות. הפגישה כל כך ריגשה אותי שרק כשישבתי לכתוב את הדו"ח שמתי לב כמה הוא כואב.   
ההזדהות שלהם עם האבחונים הרפואיים הייתה תופעה מאד שכיחה. נראה שהתהליך הקבוצתי הגמיש מעט את התפקיד המקובע הזה. ההיצמדות לזהות עצמית מוכרת התבטאה גם בחוסר יכולת להיכנס למשחק תפקידים. זה בלט בעיקר אצל אמיר ושלום. אמיר לא יכול היה לשחק תפקידים בכלל,לא כאגו מסייע וגם לא בתור חלקים שלו. שלום יכול היה להיכנס רק לחילופי תפקידים ייצוגיים עם חלקים בעצמו שהוא מזדהה איתם. במפגש האחרון כששיקפו לו שוב ושוב איכויות חיוביות על עצמו הוא סירב לקבל אותן אבל הבכי שפרץ ממנו העיד על משהו שנפתח בו. העובדה שהוא לא ניסה להסתיר או להחניק את הבכי הדהימה אותי.
מורנו (1993) ציין שלתפקיד יש אלמנטים אינדיבידואליים ואלמנטים קולקטיביים שכל מי שייקח את התפקיד יגלם אותם. את האלמנט הייחודי של הדיכאון של שלום לא נוכל למצוא ב-D.S.M הוא התגלה בחילוף תפקידים ייצוגי כאיכות מגוננת העוטפת את בדידותו ושומרת עליו מפגיעה של אנשים. צבי דרך תפקיד האפיקומן המוחבא המחכה שיימצאו אותו הוא ביטא את החשיכה הפנימית והבדידות אך גם את הכמיהה לקשר. על אף שלא התנסה בחילוף תפקידים ניכר שחלה הגמשה בתפקיד המדוכא שלו.  בפגישה הלפני אחרונה שלו הוא הציב את עצמו על הספקטוגרם מעבדות לחירות ע"פ ההרגל באפס, כשהוא מתאר את עצמו כקורבן של הדיכאון. בהמשכה של אותה פגישה הוא נפתח לקבל את המשובים החיוביים, עודד אנשים אחרים שאפשר להחלים ושחשוב להיעזר לשם כך אחד בשני. בשלושת המפגשים האחרונים שלו הוא נשמע מאוד אופטימי והיה חדור רצון לעזור לאחרים. הוא לא טיפח את התקווה והחיות באופן יזום, אלו השתחררו באופן ספונטני כאשר התרופפו גבולות תפקיד המדוכא. צבי האיר נקודה נוספת בעניין היצמדות לזהות העצמית כשסרב להשתתף בעבודת הקבוצה על האטום הסוציאלי. השיח בקבוצה דן בקושי להיחשף אך אני סבורה שהקושי הלא מודע היה להיחשף לעובדת אשליית קיומה של איזו אישיות קבועה. עבודה על האטום הסוציאלי מגלה כי מה שאנחנו קוראים לו אופי, הנטיות וההרגלים האישיים, הם לא יותר מאוסף של דעות ואמונות על עצמי שנולדו מזיקות קדומות עם האנשים הקרובים לנו.
אחד היתרונות הבולטים שאני רואה בטיפול הפסיכודרמטי הוא המעבר להתנסות חוויתית כאן ועכשיו לעומת דיבור על....
הדיון האנאליטי אינו חוויה קונקרטית של שינוי תפקיד אבל משחק תפקידים כן. כאשר אדריאנה עלתה על הבמה ובדקה את הפחדים המזינים את הדיכאון שלה באמצעות חילוף תפקידים התובנות עלו מאליהן בלא מאמץ. פחדי ההתפרנסות שלה הומחשו בקונטקסט חי של משרד העיצוב של בוסית קרייריסטית ובהדרגה היא יכלה לתת לפתרונות יצירתיים לנבוע מתוכה.  כמו כן התנסותה בתפקיד הבוסית האסרטיבית, הותירו חותם זיכרונם בתודעתה וגופה וכשחזרה לתפקיד עצמה השיפור במצב רוחה היה ניכר מאוד. בפרק א' התעכבתי על חווית הכעס על האובייקט האבוד שהופנם ומתבטא כדיכאון. בחילופי תפקידים הכעס הזה עולה לעתים קרובות כאשר הקונפליקט הלא מודע מוחצן. למשל, בעבודה האחרונה עם הראל הזעם על אחיו היה מאד גלוי, אך הופיע גם כעס יותר סמוי על אחותו האהובה שהתאבדה.נדמה היה לי שכאשר שיקפו לו בקבוצה שהוא בר מזל שהייתה לו אהבה כזו בחייו היה מעט כעס בגון קולו כאשר הוא סינן בין שיניו: "כן, אבל זה לא היה מספיק". שמחתי לראות שהראל יכול היה גם לתת ביטוי על הבמה לעצב שהתלווה לכעס.משהו בכאב המזוכך ובבכי שלו העלה בי תקווה שזה סימן לאוורור קל בדיכאון שלו. בדרך כלל יציאה מדיכאון צולחת דרך עצב רב שצף על פני השטח. לכן הצטערתי שהראל חשף את הסיפור שלו רק בפגישות האחרונות ולא יכול היה להגיע להשלמה עם אחיו.

עבורי האימון המדיטטיבי בהתבוננות במצבי דיכאון מהווה רשת תמיכה וקבלה בדומה אולי למה שהיווה עבורם המיכל הקבוצתי ורציתי מאוד למצוא דרך להעניק להם משהו מחוויה פנימית זו. משהו מהיכולת לחוות את תחושות הדיכאון בלי לברוח מהם, גם לא במחשבות וסיפורים אודותיו, להתוודע לפרטים כמו תחושות גוף, צלילים ומראות, וכך לזהות רגעים שאין בהם דיכאון.  מכיוון שלא הגעתי לקבוצה כמורה למדיטציה הדרך בה ניסיתי להנחיל משהו מהאימון שלי היה בהכוונה לתשומת לב לאספקטים אלו בעת משחק התפקידים. לדוגמא בעבודות שלא הצגתי בפרק ב', איתן החליף תפקיד עם המיטה שלו והראל עם יהלום מכוסה בוץ. ביקשתי מהם לתאר לי איך מרגיש התפקיד בגוף, איזה מין מחשבות רצות שם בראש? מהו טון דיבור שלהם ואיזה צבע וריח יש להם. 
בעיני חילוף תפקידים היא דדך נפלאה להתוודע לתפקידים המקובעים שלנו ולהתנסות בהגמשה שלהם.
לצערי זו לא טכניקה שנגישה לי ביומיום ואני כמהה מאוד לחזור ולעבוד איתה בקבוצות.

רשימת מקורות:

1. אליצור אבנר, מוניץ חנן, נוימן מיכה וטיאנו שמואל. (1998) . ההפרעות האפקטיביות , בתוך: ח. מוניץ (עורך) פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. פפירוס הוצאה לאור, אוניברסיטת ת"א עמודים 183-209
2. ארצי, עיניה. (1991). פסיכודרמה. הוצאת דביר, תל אביב. ע"מ 14, 27, 86.
3. לאוב ברורית והופמן שניאור (2007) התערבויות חדשניות בפסיכותרפיה. הוצאת קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה. צפת. ע"מ 77-91.
4. מקדוגל, ג'ויס. (1999). תיאטרוני הנפש. דביר הוצאה לאור. תל אביב. ע"מ 88.
5. פרויד זיגמונד. (1946). אבל ומלנכוליה . הוצאת רסלינג , 2007 תל אביב ע"מ 9-43.
6. קורנפילד ג'ק. (2009) הלב הנבון.  הוצאת מודן .מושב בן שמן. ע"מ 158-160.


7. Beck, A. T & Kovacs, M (1985) Maladaptive Cognitive Structures in Depression. In Essential Papers on Depression. Coyne, J. C.(Ed).  N.Y  University press. pp 240-259.
8. Beck, A. T. (1983). Cognitive therapy of depression: New Perspectives. In P. J. Clayton & J. E. Barrett (Eds.),Treatment of depression: Old controversies and new approaches New York: Raven. pp. 265–290.
9. Becker E. S. (1985) Depression: a comprehensive theory. In  Essential Papers on Depression. Coyne J. C. (Ed) N.Y   University press. pp 366-390.
9. Blatner, A. (1988). Acting In.  Springer Publishing Company. NY. pp. 84.
10. Blatt, S. J & Zuroff, D. C. (1992). Interpersonal relatedness and self-definition: Two prototypes for depression. Clinical Psychology Review, 12, 527–562.
11. Coyne, J. C.(1985) Toward an Interactional Description of Depression. In Essential Papers on Depression. Coyne, J. C. (Ed).  N.Y   University press. pp.  311-331.
12. Daniel, S (2007) Psychodrama, Role Theory and the Cultural Atom. In  Psychodrama: Advances in Theory and Practice. Bain Clark, Burmeister Jorge and Maciel Manuela Editors. Routledge  N.Y pg 67-80.
13.  Dayton, T. (2005). The Living Stage: A Step by Step Guide to Psychodrama, Sociometry and Experiential Group Therapy. Health Communications Inc. FL.  pp 38-40, 149-166. 287-307 .
14. Farmer, C. (2003) The psychodramatic treatment of depression. In  Karp M, Holmes P & Tauvon K, B. (Eds). The Handbook of Psychodrama. Hove&NY. pp 231-244.
15. Fox, J. (1987). The Essential Moreno. Springer Publishing Company. NY. pp. 74.
16.  Greenberg, Ira, A. (1974) Psychodrama Theory and Therapy. Camarillo State Hospital and California School of Professional Psychology at L. A .Behavioral Publication, N.Y. pp 106-107.
17.  Ingram, R. E, Scott, W. D and Hamill S, (2009) .  Depression; Social and Cognitive Aspects. In Blaney. Paul H.&Millon T (Eds) .Oxford Textbook of Psychopathology ,Oxford University Press, inc. N.Y. in pp 230-245.
18. Kellermann, P ,F (1994) “Role Reversal in Psychodrama”. In Holmes P, Karp M. & Watson M (Eds). Psychodrama Since Moreno. Routledge Publications, London. Pp 263-277.
19. . Leveton, E. (1992). A Clinician's Guide to Psychodrama. Springer Publishing. Company, NY. pp. 67-72. 
20. Moreno, J.L. (1964). Psychodrama Vol. I. Third Edition. Beacon House Inc. NY. pp 4-7, 61-62.
21. Moreno,J L(1993). Who Shall Survive? Student Edition. American Society of Group Psychotherapy & psychodrama. Mclean,V.A. pp 41-42,47-50.
22. Moreno Z. T. (1965) Psychodramatic Rules, Tehniques and Adjunctive methods. Group Psychotherapy , vol XVIII no 1-2 ed. Moreno J.L . Beacon House ,Inc, Beacon, N.Y pp 81.
23. Ogden, T. H.( 2002). A New Readings of the Origins of Object Relations Theory. The International Journal of Psychoanalysis. Vol.83: pp 767-782.
24 Starr,A (1977) psychodrama rehearsal for living. Nelson-Hall Chicago. pp 328.
25. Tauvon, K B. (2003). “Principals of Psychodrama”. in Karp M, Holmes P. & Tauvon K.B. (Eds). The Handbook of Psychodrama. Hove&NY. pp 30-44.
26. Wilkins, P. (1999) Psychodrama. Sage Pub ,London. pp 89-91. 
27. American Psychiatric Association.(2000). Diagnostic and Statistical Manual of
Mental Disorders (DSM-IV-TR). APA. Washington, DC.    

 

 

מורנו, אבי הפסיכודרמה, בחשיפה כפולה
התמונה לקוחה מכאן: 

http://myfavoritememphispeople.com/post-two-jeff-lee-the-psychodrama-defense-technique/morendbl/




 

   
לייבסיטי - בניית אתרים