דף הבית >> ספריה >> רשימות >> מנדלות - כל מה שרצית לדעת


 
    מנדלות - כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול
 

 

 
 

המנדלה המסורתית או מה הטיבטים חושבים על העיגול?


"מנדלה" (Mandala) היא מילה בסנסקריט המורכבת משתי המילים "מנדה" (מהות) ו"לה" (בתוך) אשר בתרגום מילולי פירושן "בתוך המהות" . בתרגום שאינו מילולי המנדלה פירושה "מעגל מקודש" והיא מתייחסת לצורה גאומטרית מעוגלת ובעלת מרכז אותו יוצר הבודהיסט לשם מדיטציה.
בכדי להבין את חשיבותה של המנדלה עבור הטיבטים ראוי אולי להקדים ולהבין מה עומד במרכזה של התפיסה הטיבטית. בניגוד לתורות מערביות שונות, במרכזה של התורה הטיבטית לא נמצאים האדם, האל האחד והיחיד או הארץ, אלא האלים. התלמיד הטיבטי מנסה על-ידי מדיטציה להגיע לגרעין המרכזי, גרעין האלים הטהורים והאל-מותיים. יצירת המנדלה היא אחת מדרכיו של התלמיד להתקרב אל פנתאון האלים. המבנה המסורתי של המנדלה מורכב ממעגל בתוכו שוכן ריבוע מרכזי המסמל את היכל הקודש ובו נמצאים מאות אלים. היכל הקודש הוא בן חמש קומות (כל קומה הינה מנדלה בפני עצמה) המאפשרות לתלמיד הבודהיסט להתפתח תוך כדי התמקדות מן החוץ אל הפנים דרך חמישה מרכיבים: הגוף, הדיבור, תודעה, התודעה הראשונית והאושר הנעלה. 

חציית כל המנדלות וההגעה אל מנדלת האושר הנעלה מתבצעת על ידי שילוב הקוטביות הנשית והגברית וכך מתקשרת עם לידה מחדש. הצד הנשי מיוצג אצל הטיבטיים המסורתיים בצהוב ומתקשר עם השמש בעוד הקוטב הגברי מסומל על ידי הירח. איחודם של שני קטבים אלו מסמל את התמזגות הרחמים והחוכמה ומאפשר את הלידה המחודשת אל הריק והשלווה כלומר את ההזדהות עם הבודהה.  

הטיבטיים מאמינים כי יש במנדלה כוחות-על ושדי לו לאדם להתבונן במנדלה, בכדי שיתחוללו בו שינויים מרחיקי לכת.

דרך טיבטית נוספת להתבונן במנדלה ובמשמעויותיה היא הקלאצ'אקרה ("time-wheel"). מסורת זו שייכת לטנטרה הבודהיסטית הטיבטית ומקשרת בין גוף האדם לבין מבנה המנדלה ובין מבנה המנדלה לבין מבנה היקום. הקשרים אלו דומים באופיים לחיבורים המוכרים לנו מעולם הרפלקסולוגיה. כפי שחלקי כף הרגל השונים מקושרים בהשפעה הדדית עם אברי הגוף כולו, כך על פי הקלאצ'אקרה ישנה למשל התאמה בין מנדלת הרוח לראש האדם. גוף האדם, מאמינים הבודהיסטים, מורכב מששת צ'אקרות (מעגלים) הבאות בהתאמה למבנה המנדלה:

צ'אקרת המין האחראית על האושר,
צ'אקרת הטבור האחראית על היצירה,
צ'אקרת הלב שהיא גלגל האירועים,
צ'אקרת הגרון האחראית על השמחה,
צ'אקרת המצח שהיא גלגל הרוח הנושבת,
צ'אקרת הקודקוד העליון האחראית על האושר העליון.
 


המנדלה המערבית או מה האירופאים חושבים על הטיבטים?

בניגוד להתפתחות האומנות במזרח, רק במהלך המאה ה-20 עברה האומנות הפלסטית המערבית מן המוחשי אל המופשט. הצייר ואסלי קנדינסקי (Wassily Kandinsky) מתאר מעבר מעניין זה בספרו "על הרוחני באומנות, בייחוד בציור" אשר נכתב בסערת נפש במקביל לסדרת תמונות ראשונות מופשטות שהוא יוצר בשנת 1910. את יצירת הגשר בין האומנות במערב לזו שבמזרח הוא מנכס למקימת התנועה התיאוסופית הלנה בלאוואצקי (Helena P. Blavatsky) אשר נולדה ב-1831 ברוסיה. ב-1855 ביקרה בלאוואצקי בהודו לראשונה ומצאה כי על אירופה ואמריקה להתקרב אל חוכמת הודו: "יש צורך להכיר את הודו ואת טיבט יותר ממה שנעשה באותן שנים". בעקבות קריאת כתביה של בלווסקי, כותב קנדינסקי בספרו: "וכמו באומות המבקשת סיוע אצל הפרימיטיביים, כך פונים אנשים אלה לבקש ולמצוא סיוע אצל זמנים שכוחים למחצה, על שיטותיהם השכוחות למחצה. אולם שיטות אלה עודן חיות בקרב עמים שאנו רגילים להסתכל בהם מפסגת ידיעותינו ברחמים ובבוז. עם העמים האלו נמנים למשל ההודים המעלים כפעם בפעם לפני חכמי התרבות שלנו עובדות מעוררות פליאה, עובדות שלא זכו לתשומת לב, או שניסו לפטרן כזבובים טרדניים, על ידי הסברים ודיבורים שיטחיים."

מי שחיבר לראשונה בין המנדלה לבין הפסיכותרפיה היה הפסיכואנאליטיקאי השווייצרי קרל גוסטב יונג (Jung). יונג החל להתעניין במנדלות בתחילת הקריירה שלו כאשר חלק מהפציינטים שלו ייצרו עבודות אמנות מפורטות. הוא שם לב כי המנדלות הופיעו בחלומות של המטופלים ובעבודותיהם במיוחד בזמנים של בילבול וכאוס.
ב1916 יונג חווה תקופה קשה בחייו כאשר דרכו נפרדת מזו של פרויד והוא מתחיל לצייר מנדלות רבות בהתמקד באנאליזה שלו עצמו:
"המנדלות שלי היוו כתב-סתרים והתייחסו למצב של ה"אני" שהופיע בפניי מחדש מידי יום. ראיתי בהן את הסלף (self), כלומר את כל היותי, בצורה פעילה, בעבודה. ללא כל ספק, בהתחלה הבנתי אותן רק בצורה מעומעמת אך היה נראה שיש להן משמעות רבה ושמרתי עליהן כמו על פנינים."
יונג מצייר לראשונה את המבנה הבסיסי של המנדלה מבלי לדעת שהוא יוצר למעשה את המבנה הטיבטי המסורתי. שתים-עשרה שנים לאחר מכן, ב-1928 הוא נתקל במבנה דומה שמגיע מהודו וחוזר לבחון את ציוריו מ-1916 ומכנה אותם "המנדלה האירופאית". יונג שהבחין אצל מטופליו בשאיפה לאחדות נפשית, אחדות בין עולמו הפנימי של הפרט לעולם התופעות החיצוניות, מוצא במנדלה כוחות לרפא את מטופליו, להשיב את המרכז לציוריהם. על ידי החיבור בין הידע הפסיכולוגי וההכרות עם המנדלה מביא יונג לדיון את החשיבות ואת יכולת הריפוי שיש בהתבוננות במבנה אסתטי, בעל מבנה ברור ובעל מרכז כוח. 
 

המנדלה הקדומה ביותר המוכרת כיום:

מנדלה נפאלית מן המאה השישית לפני הספירה.
צבע על בד ( 68.2 x 50.5 cm ).
מיקום: אוסף מוזיאון המטרופוליטן, ניו- יורק.
 


כוחה התירפוטי של המנדלה או: לשם מה התכנסנו כאן היום?

בתרפיה באומנות ישנה חשיבות גדולה לספונטניות, לחשק של המטופל, ועל כן בדרך כלל לא נכוון ליצירת מנדלה. עם זאת, לעיתים מטופלים יוצרים עיגולים בצורה אינטואיטיבית בתוך חדר הטיפולים וכך, מתחילת שנות השבעים, מתחילים יותר ויותר תרפיסטים באומנות להכיר במנדלה כבעלת כוחות ריפויים ולפרסם את ממצאיהם. המנדלה ככלי שימושי בתחום התרפיה באומנות נדונה על ידי מספר חוקרים בתחום. סלגליס (Slegelis M.H.) מדברת עליה כנגישה באופן חיובי לאינדיוידואלים, לקבוצות, לזוגות, כמו גם לתרפיה עצמית (אומנות כתרפיה): "המנדלה מספקת מכשיר מגן המיוצר על ידי הקליינטים עצמם. המנדלה המושלמת מספקת מטריצה על-גביה יכולות לפרוץ השלכות מן הלא מודע", היא טוענת.
תראפיסטים נוספים, כמו איירלן וברק, השתמשו במנדלה בטיפול קבוצתי כדי לבחון את כוחה ככלי טיפולי בפסיכותראפיה הומניסטית אשר מתמקדת בתפקוד של האינדיוידואל ביחסי אנוש. הם מצאו כי המנדלה, על ידי שהיא מספקת אובייקט אינטגרטיבי ומלכד, היא מפתחת פרספקטיבה הוליסטית על הסלף ועל יחסים אינטמיים."
מחקר נוסף (עליו ניתן לקרוא ברשת) מצא כי ציור מנדלות עוזר בהפחת חרדה וכי דופק הלב של יוצרים אשר צבעו מנדלות במשך 20 דקות ירד בעוד דופק הלב של יוצרים אשר צבעו על דף ריק נשאר כשהיה.
תרפיסט בשם קלוג (Kellogg) מצא כי בשלבים מוקדמים של הטיפול, המנדלה עזרה לתעל אנרגיות יצירתיות וכן סיפקה רמזים שעזרו בתכנון המשך הטיפול. בוני (Bonny) אשר התנסה בקו-תרפיה פרטנית קצרת מועד לנשים, השתמש בדימיון מודרך ובמוסיקה שנועדו לעורר רגשות, מצבי רוח מסוימים ודמיון עשיר אחרי ההרפיה. הוא ביקש מן המטופלים לצייר בסופה של כל פגישה מנדלה שהיה לה חלק חשוב בהתערבות הטיפולית. בוני דיווח כי המטופלות נטו להראות התרכזות עמוקה ביצירת המנדלה וכן בשעה שהסבירו כיצד הרגישו בתוך תוכן בשעת היצירה.

רשימה ארוכה של פסיכותרפיסטים בני זמננו עשו שימוש במנדלה ורואים בה כלי טיפולי רב עוצמה הן לצופה והן ליוצר. נסתפק בדוגמאות שהובאו ונסיים בסלגליס אשר עימה פתחנו ואשר מצאה כי על שום הפרקטיות של המנדלה, מכיוון שהיא מעלה התמודדות עם הביטים רבים של הפסיכותרפיה ובגלל שאפשר לעבוד באמצעות כלי זה עם אוכלוסיות רבות: "המנדלה נחשבת לאופנוּת ברת קיימא בפסיכותרפיה של ימינו". 



 

   
לייבסיטי - בניית אתרים