דף הבית >> ספריה >> רשימות >> בעקבות "שפת הגוף": אומנות המיצג, הנפש ומה שביניהן


 
    בעקבות "שפת הגוף" - כתבה על יצירתה של ליטל דותן במוסף "7 ימים"
 

לימור קריגל

 
 

על אומנות המיצג, הנפש ומה שביניהן.

מוסף "שבעה ימים" של סוף שבוע זה (6.3.09) מביא כתבה על האומנית ליטל דותן אשר משתמשת בגופה כחומר גלם ליצירתה. אומנים היוצרים לא רק לשם האסתטיקה של התוצר הסופי, אלא מערבים ביצירתם דיאלוג חי בין העולם הפנימי לבין החומר, תמיד סיקרנו אותי. המשולשים הבלתי מפורקים (גם בשלב היצירה המוגמרת) בין היוצר - ליצירה - לצופה ובין חומר הגלם - לתוצר - לזמן, מעוררים שאלות מעניינות לגבי מקורה הנפשי של יצירה מסוג זה כך שנדמה כי אומנות המיצג עוסקת בבדיקת הגבולות הסימביוטיים, תוך רגרסיה אל אותו קשר פנטסטי ילדי בין האם לתינוק. אם הצילום, עליו כתבתי בשלושת הפוסטים האחרונים, הוא סוג של אומנות ש"לא שוברת דיסטאנס" (משום שימת המצלמה כאובייקט חוצץ, משום התהליכים המנטליים הנדרשים לשם השליטה הטכנולוגית בכלי ועוד) הרי שהמיצג נמצא בצידה השני של הקשת משום שבו היצירה והאני - אחד הם.

לפני שאפנה לכתבה אודות דותן ראוי להקדים ולאמר מספר מילים על אומנות המיצג. אומנות זו, אשר התפתחה בשנות השישים של המאה ה 20 ומקורותיה בתנועת הדאדא, הינה אומנות בה עושה האומן מניפולציות שונות על גופו לשם יצירה אומנותית (בתוכה נכלל ז'אנר "אומנות הגוף" של דותן). המיצג הוא יצירה המוגדרת בזמן, כאשר האומן נוכח במפגש בין יצירתו לבין הקהל (הוא הוא עצמו היצירה) ולעיתים מזַמן את הקהל לקחת חלק ביצירה. בדרך כלל המיצג כולל אלמנט של תיעוד על ידי תמונות סטילס או וידאו, שלעיתים הופכות ליצירה נפרדת המוצגת מאוחר יותר בתערוכה.

מה בין אומנות המיצג למחול או הצגה אתם שואלים? אומנות המיצג מכילה בדרך כלל מסרים חברתיים פוליטיים בנוסף להתעסקות באסתטיקה. כוריאוגרף הכותב יצירה אסתטית יעמיד לרוב רקדנים על הבמה ולא את גופו שלו והיצירה תחזור על עצמה שוב ושוב, כאשר השחקנים והרקדנים הם כלי בידיו של הכוריאוגרף והמחזאי. באומנות המיצג ישנה חשיבות עליונה למפגש הישיר והבלתי אצמעי בין האומן לצופה. אומן מיצג לעולם לא יעמיד שחקן בכדי להעביר את דברו והיצירה תהה כאמור חד פעמית, תחומה בזמן. היות היצירה ייחודית מובילה למאפיין אחר: היעדר שפה. בעוד המלחין מציג את יצירתו בתוים, המחזאי משתמש בשפת המחזה, התסריטאי צריך לעמוד בקודים הנהוגים להגשת תסריט והכוריאוגרף פורש את אוצר התנועות שלו ב"כתב התנועה", אומן המיצג אינו כותב בשפה מסמלת את יצירתו וזאת כיוון שהיצירה מתקיימת בינו לבין עצמו, באופן סימביוטי, והוא אינו זקוק לכלי מתווך, למערכת סמלים, כדי לקיים את יצירתו מחוצה לו.

היעדר השפה הינו המאפיין הראשון הקושר בין אומנות זו לבין התקופה הפרה-ורבלית, הסימביוטית בין האם לתינוק. בראיון שנערך עם דותן, חושפת האומנית מאפיינים נוספים היכולים להעיד על הרגרסיה לקשר הדיאדי של אם-תינוק הכרוכה באומנות זו. "רציתי לבדוק גבולות" אומרת דותן כהסבר להזמנת זרים למשש אותה כחלק ממיצג שהתרחש בביתה, הסבר המתקשר לתהליך ההפרדות של התינוק מהאם בשאלה היכן אני נגמר ואת מתחילה וזורק למושג ה"אני עור" של אנזייה.

מאוחר יותר חוזרת דותן לעסוק בשאלת הגבולות ומחברת בין הדברים: "מאז ומעולם עניינו אותי מקומות גבוליים כי אף פעם לא הייתי שייכת וזה שאני יוצרת עם איל לא משנה את הבדידות שלי. כשאנשים באים לראות מיצג אני מרגישה כאילו אני לוקחת את ידי ומערסלת להם את הקישקע". לא בכדי דותן משתמשת במושגים מעולם הינקות: בתרפיה באומנות אנו מדברים על כך שהיצירה משקפת את עולמו הפנימי של האדם אך אין הכוונה לשיקוף שיטחי על-פיו ניתן לקרוא סימבולים בצורה חד משמעית, אלא ליכולת לנהל דיאלוג עם היוצר דרך היצירה. יצירה יכולה לבטא את עולמו הפנימי של האדם כפי שהוא רואה אותו, היא יכולה לבטא זכרונות עבר, או פנטזיות. התחושה היא שכאשר דותן מדברת על עירסול כתגובה לבדידות, היא יוצרת פיצוי למשהו שחסר במציאות. הסימביוזה בין חומר הגלם לתוצר עשוי להיות תוצאה של תחושת מחסור בקשר סימביוטי מהתקופה המוקדמת ההיא, עם חומר הגלם, עם האם. נראה כי מאוחר יותר מאושרת השערה זו כאשר שואלת הכתבת אילת נגב "מה הכאב הרגשי שלך?" - "להיות נעזבת." עונה דותן "יש לי צורך מאוד חזק באנשים והדבר הכי כואב הוא אנשים שנעלמים לי, מתנתקים ממני או מפנים לי את הגב. אלה אנשים שכנראה מילאתי איזה פונקציה בחיים שלהם והם ממשיכים הלאה, ולי זה קשה, כי אני מאוד נקשרת לאנשים שנכנסו לחיים שלי".

על בית הזכוכית של דותן היא מסבירה: "המטרה היא שאני אחיה בבית שיש בו כל הזמן מודעות לעין המתבוננת בי". כמו בקשר בין אם-תינוק, ומאוחר יותר בין בני זוג, החוויה הדיאדית היא חוויה של נראות, של היות נצפה. התקיימות ביחס לסובייקט אחר. ואם בקשר זוגי עסקינן, ניכר כי דותן בחרה מערכת זוגית עם אומן ("הם מתכננים ומבצעים יחד את כל עבודותיהם") המשקפת גם היא את הצורך בסימביוזה. "ממילא אני מספרת לו הכל" פותרת דותן את שאלת הגבולות בין בני זוג על-ידי הסרתם המוחלטת.

כאשר שואלת נגב את דותן "למה את חייבת להיות ערומה כדי להגיע לאינטימיות" עונה השניה תשובה שעבורי אינה מספקת ואני מוצאת עצמי ממלמלת שאלה חוזרת אל נגב: "ראית פעם תינוק לבוש בתוך רחם?"

 

   
לייבסיטי - בניית אתרים